Ex Voto

הפעם הסיפור מעניין.
ב-"Welcome Collection", הנמצא ב Euston Road , מתקיימת תערוכה נדירה בייחודה.  במקום, מתקיימות תמיד תערוכות הקשורות לרפואה,
התערוכה עוסקת באמנות עממית של אנשים המודים לאלוהים על החלמה מחוליים, ממחלות, על הצלה מאסונות שקרו להם, או שהם מבקשות עזרה לקראת אירועים מיוחדים שעתידים לקרות, כמו הפלגה מסוכנת בים וכו.

למה הכוונה?

הכוונה למתנת קיום נדר לקדוש/ה או לאלוהים. המתנה ניתנת בעיקבות הצלה או מילוי שבועה או כתודה והוקרה.
ה-ex Voto ניתנת לכנסיה. ויש לה תבנית קבועה: ציור ובו תיאור המעשה עם טקסט למרגלות הציור ובו תיאור כתוב של המעשה. באחת הפינות העליונות מופיע הקדוש או הקדושה לה מעניקים את הציור/התודה בדרך כלל הדמות נמצאת בתוך ענן.
בציור העליו רואים אדם שנסחף יחד עם שני סוסיו בנהר הגואש! הוא פחד לאבד את סוסיו ואולי גם לטבוע בעצמו, אך הינה, קרה נס והוא ניצל ושני סוסיו ניצלו עימו. כתודה, הוא צייר את האירוע ונתן את הציור לכנסיה.
בציור השני אנו רואים מתנת תודה על ספינה שניצלה בסערה עזה.
בציור השלישי זוהי אישה שקמה ממיטתה בריאה אחרי מחלה ארוכה כשבעלה וילדה מודים על הנס. אנחנו נמצאים בחדר בו שכבה האישה ויש נסיון לדייק בתיאור שלו וגם בפרספקטיבה שבו. התנועות של האנשים לא משאירים מקום לספק: הם מאושרים.

פה אנו יכולים לראות איך ברק פגע בבית, האם זוהי כנסיה?  ובו נמצאו באותה עת מספר אנשים. האישה שניצלה, היחידה שמתרוממת בפתח הבית, מודה על הנס שקרה לה. הבית נמצא על אם הדרך, לידו היו פסי רכבת ורכבות עברו שם לעיתים מזומנות. גם הסערה והגשם ניראים במדוייק בציור שמשתדל להיות ריאליסטי ונאמן למציאות עד כמה שאפשר, כולל ניסיון לפרספקטיבה וציור באלכסון חד כדי להראות עומק. גם הצבעוניות והמתח בין הצבעים מדגיש את המתח של הדרמה שהתרחשה.
הציור יכול להיות מתוח על בד, במקרה זה הוא יקר יור, או יכול להיות מצוייר על פח רגיל, ואז הוא יקר פחות ובר השגה גם לעניים ביותר.
את הציורים תולים בתוך הכנסיה, וישנן כנסיות המלאות מהמסד ועד הטפחות בציורים, זה מעל זה, וביניהם גם פיסות מציאות אמיתיים כמו קביים, שמלות כלה, בגדי תינוקות, נעליים, וכו.. כיד הדמיון השורה על המעניק, תמיד בהקשר לנס שקרה לו.

בעצם, אם חושבים על קברות הצדיקים אצלנו, או מערת אליהו, גם שם מדליקים המאמינים נרות, מתפללים למטרה אישית כלשהי, ספציפית יותר או פחות, ומשאירים מנחות קטנות. זוכרים את העץ בדרך מעכו לכרמיאל שעל ענפיו כורכים  פיסות בד ?
המסורת של ה-ex voto כה עתיקה, ומגיעה עד למצרים העתיקה.
אחר כךהיא התפתחה בעיקר באירופה בצורתה זו של הציורים המלווים בטקסט, היא המשיכה לאמריקה הלטינית עם הספרדים ותוססת ומלבלבת במקסיקו עוד היום.

בציור זה נראה אדם שניצל משוד. הציור מתחלק לשניים, בקטע השמאלי תיאור השוד ובצדו השמאלי, ההודיה בכנסיה, כריעה בפני המזבח.
גם היום ישמם ציירים המציירים עבור לקוחותיהם על לוחות הפח הקטנים את ציורי התודה בצבעים חזקים, בעזרת קוי מיתאר ברורים. הם מתארים את פרטי האירוע לפי תיאוריו של המבקש, ראינו סרטי וידאו המתעדים את התהליך.
יש ניסיון לדייק בתאור הדמות הראשית וגם במיקום, אם זה מיבנה, רחוב או נהר, לדייק בגיאוגרפיה.

פה אנחנו רואים אדם שניצל ממכת חשמל. הציור מחולק לשניים, בצד הימני הניצול מביע את תודתו בהדלקת נר בכנסיה כשמעליו מרחפת דמותה של הקדושה הפטרונית של המקום בו הוא גר.
ותמיד למטה, ישנן, כאמור כמה שורות המתארות מילולית את ביטויי התודה לקדוש/ה ואת פרטי האירוע.
הציורים המקסיקניים שראינו היום, מתייחסים ישירות לקדושים ולקדושות מקומיים שיש להם צורות ביטוי קבועות ומוכרות. וכל מתבונן יודע בדיוק מיהו הקדוש המופיע/ה בציור.

זוהי "גבירתנו מגוואדאלופ".
גודלם של הציורים נע מגודל של גלויה רגילה ועד 25x30 ס"מ.
ישנן כנסיות העמוסות בציורים, המוצמדים האחד לשני , ממש מרהיב.

זוהי אמנות עממית אמיתית.

זהו ציור ספרדי ישן מ-1741 המתאר ספינת מלחמה החוצה את הים, עם בקשה שתגיע בשלום ליעדה.
ועוד הינצלות בנס משוד אלים:

לצערנו, לא נתנו לצלם בתערוכה, אז רק כמה צילומים עד שלא יכולתי יותר. חבל, כי היו שם עשרות על גבי עשרות של ציורי תודה  ובקשה לכל הנושאים שאפשר לחשוב עליהם כמו אנשים שקמו בנס ממיטת חוליים, תודות על תינוקות שנולדו לאנשים חשוכי ילדים, הינצלות מתאונות דרכים, עם תיאורים מפורטים של המכוניות שהיו מעורבות במקרה, ילדים קטנים שניצלו מאסונות שונים ומשונים ועוד בקשות לניסים וישועות.
ממש מרתק.
התערוכה מתקיימת עד סוף פברואר, אז מי שיכול עדיין להגיע, כדאי לו, ומי שנוסע למקסיקו שלא יפסיד וילך לכנסיות האלה המפוזרות בכל רחבי המדינה הגדולה וגם בדרום איטליה, ובקרואטיה, בספרד ובכלל לאורך החופים של הים התיכון.
http://en.wikipedia.org/wiki/Ex-voto


http://www.wellcomecollection.org/whats-on/exhibitions/miracles--charms.aspx

קיטש, אירוטיקה ותמימות ב-Wallace Collection

ביום חורפי קר, קודר ומעונן, כמו שרק אפשרי בלונדון, החלטנו לחזור  וללכת  למבנה היפה שבתוכו מצוי אוסף וואלאס, שהוא אוספו הפרטי של האציל שתרם את כל אוצרותיו לרשות הציבור.

הבניין שמתפקד למעשה כמוזיאון לכל דבר, נמצא בלב העיר, מעט מאחורי רחוב אוקספורד.

משום שהוא פחות מוכר מהמוזיאונים המרכזיים המפורסמים, באים אליו פחות אנשים, אם כי באותו יום ראשון בו ביקרנו במקום, היו אורחים רבים למדי. כמו תמיד כאן, בני כל הגילאים מגיעים, צעירים, הורים עם ילדים קטנים, מבוגרים ואף זקנים בכיסאות גלגלים.

יש במקום אוסף מרשים של יצירות פאר של מיטב אומני אירופה מתקופת הרנסנס ועד המאה התשע עשרה, אך את אלה  נשאיר לאחרים שיתלהבו מהם, אני אספר לכם היום דווקא, על ציורים אחרים, ציורי קיטש, אירוטיות ותמימות מאוסף המקום.

הם תלויים יחד עם האחרים, חולקים את אותם הקירות, צבועים באותם הצבעים, אך האווירה והמסרים הכפולים העולים מהם, שונים.
פעמים רבות הנושאים מתערבבים, כלומר האירוטיקה מתערבבת עם הקיטש ואנחנו תוהים, האם הם היו תמימים?

נתחיל מהציורי הרוקוקו של בושה ופרגונאר; כנראה שתמיד היו גברים שהעדיפו נערות צעירות אך בתקופה זו של המאה השמונה עשרה בחצר המלך הצרפתי, היתה פריחה מיוחדת בנושא הנערות הצעירות שמענגות את עיני הגברים ואולי אף יותר, אך אנו נסתפק בתחום הויזואלי.

מה ציור זה רוצה לומר?
או ציור זה שנעשה כה מפורסם ומהווה אחד ממלהיטי האוסף:

הנדנדה.... של הצייר הצרפת אהוב המלך לואי החמישה עשר, פרגונאר, (Fragonard 1732 - 1806 ) שצייר אותו בשנת 1767. בקלות ניתן לראות שהנערות האלה צעירות ביותר, 12 - 14 לכל היותר, עדיין לא נשים.
יש בהן עדיין את תום הילדות, הסביבה פסטורלית, חלומית, הצבעים בהירים בהתאמה, צבעי פסטל רכים ואוריריים. הקומפוזיציה אלכסונית, מלאת תנועה ומכניסה את הצופים למתח למרות ה"עידון" שבציור.
ונעבור לעוד כמה מפניני המקום

זה מתקופה מוקדמת קצת יותר, מהברוק האיטלקי, אך הרוח היא אותה הרוח.

ונעבור לנושאים כבדים יותר!...המערבבים קדושה באירוטיקה, וזה חזק הרבה יותר.. זהו ציורו של Dominique Papety האיטלקי (1843). אנחנו מתקדמים עם השנים. הציור נקרא "הפיתוי של הילאריון Hilarion הקדוש.
אנחנו רואים את הנזיר המתבודד, הסגפן כשמולו עומדת הFemme Fatale האולטימיטיבית, אך הוא מסתייג..
הסצינה היא כמו על במה, נוכחת חזיתית מולנו, הצופים כשהרקע, בא רק לליווי שמתאר את המקום המבודד ואת השולחן העמוס כל טוב, מלכודת מפתה גם היא של מאכלי תאוותנות. הצבעים חזקים והציור , להבדיל מהציורים הקלילים הקודמים עם המכחול המלטף, צבוע במכחול עם קוים חזקים וברורים. כמובן שהאישה המפתה לבושה בצעיף, או שאולי זו גלימה  אדומה כדם, צבע החטא, אך הגלימה שקופה דיה כדי שנוכל להנות ממיתאר גופה הענוג של האישה.

או הציור הזה:
אותו צייר Ary Scheffer Francesca de Rimini בשנת 1835.  סביב הציור יש סיפור קצת מסובך ומורכב. הוא מתאר סצינה שמתארת נשיקה בין זוג אוהבים חוטא. האישה נשואה לאחיו המבוגר של המאהב. הבעל הקנאי ראה אותם יחד קוראים את סיפור האהבה של סיר לנסלוט וליידי גונוויר, (הסיפור מתקופת ימי הביניים). שתי הדמויות בצד ימין  בחשיכה המתבוננות גם הן במתרחש הן דנטה ווירגיליוס במסעם המשותף ב"מסדרונות" הגיהנום.  הבעל, בסיפור התרגז כל כך עד שרצח אותם. ומה מצא לנכון הצייר לצייר? את מוסר ההשכל לפי דעתו, את הסצינה הזו. הם מצויים בחושך, רק דמויותיהם מוארות והסדין הלבן מבליט עוד יותר את צחות בשרם על רקע האפלה. 
או הציור הזה:

זהו הסיפור אודות האריה המאוהב. והסיפור, עם מוסר השכל בצידו, הולך כך: האריה התאהב ברועה היפיפיה.
היא פחדה מצפורניו החדות, ואביה אמר לו להגיד לאריה להוריד את הציפורניים, אם הוא רוצה להיות איתה, הוא הסכים.. ואז אנחנו רואים אותו יושב בביטחה בחיקה, והיא גוזרת את ציפורניו כשמאחור, נמצאים הציידים ושאר הרועים ומחכים לרגע בו לא יהיו לו עוד ציפורניים...
הדמיון לסיפור שמשון ודלילה, הכרחי. שם הצייר Camille Roqueplan  שחי בין השנים 1800 - 1855.
גם פה הקומפוזיציה היא אלכסונית ואנחנו יכולים להבין את המתח שעולה מהציור, אם חושבים על העתיד.
כל חינה של הנערה נמצא בפניה וחזה היפה החשוף.. האריה נראה רגוע ומשתוקק כאחד. הצבעים שלהם, בחזית הציור בהירים בעוד הרקע חשוך כדי להדגיש את דמויותיהם ולחדד את תשומת הלב לגמרי בהם.
ודוגמא אחרונה לשימוש במשלים, סיפורי דת , סיפורים עממיים להביא ייצוגים להעלאת המורל:
הסיפור על יהודה ותמר:

"תמר הייתה אשתו של ער, בנו הבכור של יהודה. לאחר שער נפטר מסיבות שלא מפורטות בפירוש, אלא שהיה רע בעיני ה', נישאה תמר בהתאם לנוהג הייבום לאחיו אוֹנָן. אונן סירב להפרות אותה ושפך את זרעו ארצה (ומכאן הביטוי "אוננות" בעברית ובשפות אחרות) – היות שעל פי מהות הייבום, הילד שהיה אמור להיוולד מזיווגם לא יישא את שמו אלא את שם אחיו. על פי המסופר, הדבר לא מצא חן בעיני ה', ועל כן נענש אונן בידי שמים במוות: "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת, גַּם-אֹתוֹ" (בראשית ל"ח, פס' י). לדעת פרשנים אחדים, ציון המילה 'גם' רומז כי גם ער חטא בהשחתת זרעו.

על פי הנוהג אמור היה בנו השלישי של יהודה, שלה, להינתן לתמר; אולם יהודה חשש שמא גם הוא ימות כשני אחיו לפניו, ולכן דחה את זיווגו לתמר בטענה כי הוא צעיר מדי. תמר, שחשדה כנראה כי אין בכוונת יהודה לממש את חובתו, ישבה במקום הקרוי פתח עיניים עטופה בצעיף וחיכתה ליהודה שהיה אמור לעבור בדרך הזו. יהודה, שפגש בה "במקרה", חשב אותה לזונה מכיוון שהייתה עטופה בצעיפים והתפתה לשכב עמה. כתשלום על המעשה הציע לה גדי עיזים מעדרו אך מכיוון שהעדר לא היה עימו באותו הרגע דרשה תמר כערבון את חותמו, את פתילו ואת מטהו. הפתיל, המטה והחותם היו חפצים אישיים אשר היה בהם כדי להעיד על בעליהם.

כתוצאה מפגישתם הרתה תמר. כאשר התגלה הריונה, הודיעו ליהודה כי היא זנתה (שכן אמורה הייתה לשבת בבית אביה ולא להתראות עם גברים) – והוא ציווה להוציאה להורג בשריפה (פס' כד).

ואולם, בטרם ביצוע גזר הדין גילתה תמר את זהות האב: "וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה"(פס' כה). יהודה נאלץ להודות בגלוי, ואמר "צדקה ממני". כתוצאה מזיווגם נולדו התאומים פרץ וזרח. על פי המסופר, הראשון הוציא את ידו, וסרט נקשר עליה. ואז התפרץ השני ויצא ראשון, ולכן נקרא שמו פרץ, שממנו התחילה למעשה שושלת המלוכה (פס' כח-ל)."

[עריכה]wikipedia.org/wiki/תמר_(אשת_ער)

מצאתי את הציור גם באינטרנט:

הצייר הוא Horace Vernet.

הנוף אקזוטי לגמרי, כפי שאנשי המאה השבע עשרה ראו בעיני רוחם את ארץ ישראל. כמובן שהסצינה שנבחרה לציור היא רגע השיא של הסיפור, לפי דעת הצייר, לפי מיטב רוח הבארוק. לבחור את רגע המתח הגדול ביותר. פה אנחנו רואים את סצינת הפיתוי, את  תמר יושבת בחיקוי לזונה ואת יהודה שמתפתה, הם לבושים בבגדים האקזוטיים של המזרח, כאמור,  עם הגמל, כסמל לחיי המזרח, גם פה, הצייר בוחר להראות את הדמות הנשית כמכסה טפח וחושפת טפחיים.

ומכאן לציורי ה"תמונות החלקות" כמו שגידי קרא להם,

ועוד Close up אחד, באמת ,כמו המלאכים ב"תמונות החלקות" של ימי ילדותנו..

מתוק?

ותראו איך נראית השומרת בחדר הזה:  היא אמיתית..

ועוד כמה ציורי קיטש תמימים לסיום, ציורים סנטימנטליים כמו שאהבו אותם במאה התשע עשרה.

מלאי תמימות, צבעים חמים, נוף פסטורלי, שלוש  הדמויות נמצאות בלב הטבע הנעים, הרך, החמים, לא כמו הטבע האכזרי והסוער שמופיע לעיתים כה קרובות בתקופה זו בציורים. האם אלה גבר ואישה? או שתי נשים? לא מצליחה להבחין, והילד הקטן והכלבלב לרגליהם, הכל כה מתוק..

כמובן שהציורים עשויים לעילא ולעילא מבחינת המיומנות הטכנית של הציור! תחושת החומר מאד ברורה, הסאטין של השמלה, העלים בקידמת הציור, העור הצח של העלמה הנאוה..

וכאן, עוצרים להתרעננות, תפילה ואכילה, בלב הארץ.

או חופשת הקיץ של אלה:

זה עוד שריד מתקופה מוקדמת יותר, המאה השמונה עשרה, אבל גם אז, האצולה והבורגנות הגבוהה אהבה לבלות בחיק הטבע.

האם חושבים שפעם, בתקופת ציורי המופת, כל הציורים היו איכותיים באותה המידה? האם כולם היו מורמי מצח?

בני אדם הם בני אדם, אהבו ואוהבים תמיד, לאורך כל הדורות את אותם הדברים, מפתחים טעמים דומים.

הציורים נעשו בידי גברים, נועדו לגברים, ראו מה אחוז הנשים בציורים, לעומת דמויות הגברים ובאיזה אור ציירו אותן. כמובן שיש גם ציורים אחרים, רציניים יותר, כבדי מצח יותר, אבל הרוח הכללית ששורה פה היא זו.

אם בכל זאת תרצו טעימה של משהו אחר פה:

יש במוזיאון גם דברים אחרים מקסימים:

ארונות עם כלי זכוכית ופורצלן, למי שאוהב, וקופסאות קטנות מזהב ואמייל ואבנים טובות

ןתמונות קטנות עם דיוקנאות, שהיו כה מפורסמים בזמנים שלפני המצלמה

זהו, להיום.

זה הבניין מבחוץ:

וגידי עם היד השבורה

http://www.wallacecollection.org/

תערוכה קטנה ומקסימה של ויליאם מוריס

התערוכה , עליה אני רוצה לספר, לא מביאה את כל מיגוון יצירתו של מוריס, לא את ציוריו, ולא את רהיטיו, אך גם מה שיש בתערוכה זו, הספיק כדי להכניס אותנו לאוירה.

http://www.twotempleplace.org/

 האכסנייה בה נמצאים המוצגים, מתאימה שכן הבית נבנה בערך באותו הזמן,בו פעל מוריס, שלהי המאה ה-19. הבית נבנה עבור  האדם העשיר ביותר שחי אז בארה"ב, ויליאם וולדורף אסטור, שמהפחד על איומים לחטוף את ילדיו, נטש את המולדת לטובת לונדון ובנה את הבית על הגדה של התמזה, ליד Victoria Embankment 

http://londonist.com/2011/10/two-temple-place-londons-newest-art-and-exhibition-space.php  

בקישור תוכלו לקרא ולראות עוד על המבנה. הבית נבנה בסגנון ניאו גוטי בשנת 1895 והב.רבה מהעיצוב במקורי שלו שנמר, למרות שנפגע קשה בהפצצות במלחמת העולם השניה..

זה כל כך קרוב אלינו הביתה, רק צריך לחצות את הנהר, ובכלל לא ידעתי שזה קיים, צריך כל הזמן לפשפש וחפש מודעות קטנות ובליפלטים,שמפוזרים פה ושם, על מנת לדעת למצא את כל המקומות החבויים, המקסימים האלה.

ויליאם מוריס נולד למשפחה אמידה ומעולם לא חווה בעיות כלכליות. ב- 1853 הוא החל ללמוד בקולג' באוקספורד, ושם פגש את האמן אדוורד ברן-ג'ונס. תחילה הם רצו להיות כמרים, אך לבסוף החליטו להעביר לזולתם את הרעיונות הרוחניים לא באמצעות הדת אלא באמצעות האמנות ותבונת הכפיים

בעקבות התערוכה הבינלאומית שהתקיימה בארמון הבדולח בלונדון ב-1851, אשר בה הוצגו מוצרים שיוצרו בעבודת מכונה, קמה תנועת אמנויות ואומנויות (Arts and Crafts) שחבריה האמינו שלעיצוב התעשייתי השפעה מזיקה על החברה. התנועה כללה מגוון של אמנים, סופרים ואומנים. ביניהם, היו שהביטו בערגה לעבר ימי הביניים, בעוד האחרים, היו סוציאליסטים ורפורמיסטים.

ג'ון ראסקין ווילאם מוריס התקיפו את הטעם הרע שבמוצרים המיוצרים במכונה. מטרתם הייתה להחיות את מלאכות היד. חלוצי תנועת הארטס אנד קראפטס עשו מאמץ גדול להחזיר פשטות וכנות לעיצוב. החומרים בהם השתמשו לבנייה, כללו חומרים אנגלים מסורתיים, כמו עץ אלון שעובד בעבודת יד, אבן גיר, ולבנים אדומות.

הרעיון שסביבה של בניינים, ריהוט וקרמיקה, המעוצבים היטב, תשפר את מרקם החברה, הובע על-ידי ויליאם מוריס, והיו שחזרו עליו, שוב ושוב, מאוחר יותר. כדי להשיג מטרה זו, עסקו האומנים בגאווה במלאכתם, ושללו את תוצרת המכונה. הם שאפו להבטיח ייצור בעבודת-יד בשיטות מסורתיות, למרות התחרות ההולכת וגוברת מצד המכונה. עבודת היד נתפסה בעיניהם כמקור לסיפוק אישי, לכבוד לעובדים, לאנושיות, לבריאות ולשלמות. אורח החיים מימי הביניים שימש להם כמודל לחיקוי בבטאם געגועים לתקופה הקדם-תעשייתית.

ןיליאם מוריס הקים ב-1861 את חברת מוריס ושות' (Morris and Company), שייצרה מוצרי טקסטיל, שטיחים, טפטים וריהוט.

הם המליצו לאדריכלים ולמעצבים, ללמוד את תהליכי העבודה בימי הביניים. אמונתם בעליונות המוסרית והאסתטית של הסגנון הגותי, שימשה מקור השראה לדור של אדריכלים-מעצבים, ועוררה התלהבות מסגנון התחייה הגותית, גם מחוץ לאנגליה.

בנוסף, החבורה מצאה השראה גם בסיפורים, וכתבים של ימי הביניים או שעסקו בנושאים שנלקחו מחיי גיבורים בימי הביניים.

בתערוכה, בה ביקרנו היו בעיקר עיצובי בדים שלו, גם חלק מהבדים עצמם וגם סקיצות על נייר וכמו כן ויטראג'ים שנהג לעשות עם נושאים של ימיה"נ, וגובלנים רקומים נהדרים סביב אותם הנושאים.

לא נתנו לצלם בתערוכה, לכן עשיתי זאת בסתר, כשגידי עוזר לי, לכן, לא תמיד הצילומים משובחים.

עימכן/ם הסליחה!

קודם כל האכסניה:

ממש על גדות הנהר.

כותרת שם התערוכה.

ישן וחדש נושקים זה לזה, כמו בכל כך הרבה מקרים בלונדון

הכניסה

ואז המוצגים עצמם:

ספר שאייר מוריס, בסגנון כתבי היד של ימי הביניים

האולם הראשון, הגדול בבית, בו מוצגים הגובלנים הגדולים

ויטראג' עם דמויותיהן של טריסטאן ואיזולדה. האגדה על טריסטן ואיזולדה היא טרגדיה ורומנסה רבת-השפעה, שסופרה שוב ושוב אינספור פעמים ובווריאציות שונות. הסיפור הטרגי על ניאוף ואהבה בין האביר הקורני טריסטן (טריסטראם) והנסיכה האירית איזולדה (איזולט, איזוט ועוד), קדם וקרוב לודאי שהשפיע על הרומנסה הארתוריאנית של לנסלוט וגוויניבר, והייתה לו השפעה משמעותית על האמנות והספרות המערבית מהופעתו לראשונה במאה ה-12 ואילך. בעוד שפרטי הסיפור משתנים ממחבר למשנהו, מבנה העלילה הכללי נותר דומה במידה רבה.

 טריסטן נוסע לאירלנד כדי להביא עימו בחזרה את איזוט הנאווה ככלה לדודו המלך מרק. בדרך חזרה, הם שותים בטעות שיקוי-אהבה הגורם לזוג להתאהב נואשות למשך שלוש שנים. על-אף שאיזוט נישאת למרק, השיקוי מאלץ אותה ואת טריסטן לחפש אחת אחר השני בשביל לתנות אהבים. אף על פי שהדמות האצילית הארתוריאנית הטיפוסית תבוש במעשה שכזה, שיקוי-האהבה השולט בהם משחרר את טריסטן ואיזוט מכל רסן. בכך, ברול מציגם כקורבנות. יועצי המלך מנסים שוב ושוב להעמיד את הזוג לדין באשמת ניאוף, אך פעם אחר פעם הזוג עושה שימוש בתכסיסים כדי לשמור על חזותם התמימה. לבסוף, השפעת שיקוי-האהבה מתפוגגת, ושני האוהבים חופשיים לבחור האם להמשיך במערכת היחסים שלהם, אם לאו. הסיום של ברול מעורפל מן הבחינה המוסרית,

המשכנו לכיוון המדרגות 

ובמבט אחר

זהו שוב, ספר בכתב יד , אך הפעם, אמיתי מימי הביניים, שממנו לקחו מוריס וחבריו דוגמא וקיבלו השראה.

דוגמא של טפט על הקיר, מיצירותיו.

ובמבט מקרוב.

מוטיב הפרחים הוא טיפוסי לעבודותיו. ההשראה באה משטיחים פרסיים, ומאמנות המזרח הרחוק, משטיחי קיר אירופיים מהתקופה הגוטית ומהאספנות הויקטוריאנית שהיתה כל כך אהובה אז. אנשים אספו פרחים וייבשו אותם והתהדרו באוספים שלהם.

הצבעים, לעיתים רכים, כמו במקרה כאן, אך לעיתים גם חזרים ואפילו מנוגדים.

לעיתים יותר נאמנים למציאות ולעיתים מסוגננים, אך תמיד אסטתיים ומעודנים לעילא ולעילא.

(לא סתם התמרדו נגדם המודרניסטים אחר כך ורצו לשבור את כל התבניות האלה).

הוילון הגדול שתלוי באולם המרכזי, גם הוא שלו, בצבעים מעודנים'
על הקיר ממוסגרות גם דוגמאות של הכנות לבדים/טפטים/אריגים, חלקם כבר מודפסים,

וחלקם רק סקיצות על נייר

או על נייר משובץ, הכנה לדפוס

ועוד ויטראג''

כיסוי  לכרית, שמונחת על ספה בצד,מוטיב מסוגנן בשני צבעים

ושוב ויטראג' עם נוף צפוני שמשמש כחלון היום, 

עולים לקומה השניה:

דמות מגולפת מעץ, ישנן 3 כאלה, במעלה המדרגות, שלושת המוסקטרים. גרם המדרגות- מקורי מהבניין המקורי, עשוי מהגוני.

וזוהי התקרה, גם עם ויטראג'. משכנע, לא?

גובלן גדול שזה עתה חזר משיחזור על ידי בית הספר המלכותי לריקמה, תלוי גם הוא.

הנושא הוא השושנה. זהו נושא אהוב ומוכר בימי הביניים. השושן הוא מטפורה לאהבה, לשפתיים, לרגשות מעודנים..

ופרט מקרוב, כדי שתוכלו לראות את הריקמה

וזהו, תמיד במוזיאונים הקטנים יש חנויות חמודות המוכרות דברים חביבים, וגם הפעם לא התאכזבנו,

ועוד משהו לחג המולד

ואז יש גם בית קפה קטן עם מעדנים טובים ותה אנגלי חזק וטוב

אתם רואים את הדוגמא הפרחונית של הוילון?


כשיצאנו, החל להחשיך, השמים לבשו ורוד

והעצים הערומים אמרו שירה

חג חנוכה שמח!