טקס ערב יום הזיכרון בלונדון

הפעם אני הולכת לספר לכם על הטקס שהיה אמש בבית הכנסת המרכזי של לונדון, טקס הזיכרון.

כבר לפני כמה שבועות קיבלו ישראלים רבים דואר למחשב שלהם שמודיע על הטקס. הוא נערך בחסות השגרירות הישראלית, תחת כנפיהם הרחבות של הפדרציה הציונית האנגלית, צה"ל, הסוכנות היהודית וגם אל-על, ו"הבית הישראלי". (הבית הישראלי הוא מועדון לתרבות ישראלית בחסות משרד החוץ).

למקום בו ייערך הטקס נבחר בית הכנסת המרכזי של לונדון, שנמצא בצפון העיר, באזור פינצ'לי Finchley  , שם גרים היהודים העשירים. אחר כך מירון אמר לנו שבוחרים את המיקום בגלל שקל יותר לאבטח אותו כי הוא יחסית מבודד.

נסענו יותר משעה, זה ממש רחוק מאיתנו שנמצאים במרכז לכיוון דרום-מזרח. קודם נסענו ברכת התחתית ואחר כך המשכנו באוטובוס,  כשהתקרבנו כבר ראינו את המעגל הראשון של האבטחה בדמות בחור צעיר, לבוש בחליפה ומיקרופון באוזן, אחרי כמה מטרים,

 המעגל מתעבה וישנם גם שוטרים אנגלים ואחר כך שממש נמצאים ליד בית הכנסת, הרחוב חסום לתנועת מכוניות והוא מוצף באנשי אבטחה בחליפות שחורות שממלמלים לתוך הצווארונים שלהם..

בכניסת לבית הכנסת יש מתקן כזה כמו בתחנות הרכבת, שמחפש חומרים וחפצים חשודים, מי שלא נראה למאבטחים, עובר סריקת גוף יסודית.

בפנים, ממשיכים המאבטחים להסתובב, גם נשים, אגב, ולמטה, קומה מתחת לאולם התפילה, מתקיים הטקס.

בכניסה, יושבות ילדות מאחורי שולחן ומחלקות דף עם תכניה ואת המדבקה של יום הזיכרון עם פרחי דם המכבים.

בפנים האולם רחב הידיים –מלא כבר מפה לפה. אז את מי אנחנו בעצם רואים שם? ישראלים, שלבושים כולם בחולצות לבנות, השפה הזורמת היא כמובן עברית, מבין הקהל בולט מספרם הגבוה של הצעירים.

 ישנם גם כמה שמדברים אנגלית, בדרך כלל עם כיפות על הראש,  אבל הרוב הם ישראלים מכל גווני הקשת.

 הרבה באים עם עגלות של תינוקות, יושבות משפחות יחד, אבל לא ילדים, הם נדירים במקום. אני שואלת את עצמי איך אפשר לאפיין את הקהל הזה, כמובן שחוץ מאת חנה ומירון, אורי ורחל, ושמעון שבס אינני מכירה שם בעצם אף אחד, אז איך אני יכולה לנסות ולנתח.. אחח, לא, הנה גידי פוגש מכר שלו, קבלן לעבודות שיש שבמקורו הוא מהקטמונים בירושלים, עבר, כילד,  ל"מעלה החמישה", הכיר שם מתנדבת יהודייה מלונדון ו"עבר" איתה לכאן. עכשו הוא קבלן השיש הגדול בלונדון ומכין לכל המלונות הגדולים את רצפות השיש היוקרתיות שלהם..

הקהל מתיישב והטקס מתחיל.

כמו בארץ, אותו הסטנדרט. גור צלליכין הוא המנחה, תרועת אבל של חצוצרה, הקהל מתבקש לעמוד על רגליו לדקה דומיה, קבוצה של ארבעה זמרים/ות (שרים, אגב, מאד יפה), שרים שירי  יום הזיכרון, ילדי הצופים מהשבט המקומי בלונדון שרים במקהלה.

ישנה הקראת שירים מעזבונם של נופלים, והרב הראשי של לונדון קורא יזכור, החזן הראשי קורא "אל מלא רחמים", שוב שיר, עולה בחור צעיר שמספר על אביו ועל סבו(אביה של אימו) ששניהם נהרגו במלחמות, לשניהם קראו צבי. אחר כך נספח צהל בלונדון, אל"מ הדר פורמן (מחיל האויר) פותח בדיבור אישי: אחד מטייסי היסעור שנהרגו ברומניה היה חברו הקרוב, הוא מספר עליו, ואז קורא את פקודת היום של הרמטכ"ל. עוד שיר והשגריר, רון פרשאור עולה ומדבר. מאד מערכתי ומאד דיפלומטי. (אתם יודעים שהוא עתיד לעוף מפה, ליברמן לא אוהב אותו, ומצא לו תחליף). ואחר כך שירת התקווה. הטקס תם.

מה מרגישים פה בניכר בערב כזה? כמובן שתלוי בנקודת המבט שלכם, אם אתם מערכתיים ותמימים ומקבלים את הדברים כהוויתם, אתם בוכים יחד עם היתר ומרגישים חיזוק כשהשגריר מספר כמה הרבה עשינו במשך 63 שנות עצמאות ושעכשיו, כשהוא בדיוק חזר מסיור במחנות המות בפולין, יחד עם הרב לאו הוא יודע כמה חשוב שתהיה לנו מדינה חזקה וכו. אם אתם ביקורתיים, אתם מבינים איזו מסחטת רגשות הוא, יום הזיכרון, עד כמה יוצרים אותנו בכור חזק, קולקטיבי, של היתוך ישראלי. כדי שנרגיש כולנו יחד.. השירים הזהים, המשותפים לכל הטקסים הזהים שנערכים ברחבי הגלובוס, השקופיות שמוקרנות מאחורי הבמה הן זהות בכל המקומות (גם בשמיר ראיתי אותם). בונים אותנו יחד, אנחנו עדיין בקולקטיב ענק שמתפעל אותנו לפטריוטיות חזקה. כמובן שלנקודות המבט יש השקות משותפות. גם הציניקן המר ביותר לא יכול להישאר שווה נפש למשמע השירים שקורעים את הלב, או למשמע סיפור אישי של בן ששכל את אביו. אבל כמו שיהודית הנדל אומרת, האבל הוא בסופו של דבר אישי, ואי אפשר להתגבר עליו ,"זה לא בנינו, זה הבן שלי". (מתוך כתבה היום בעיתון "הארץ"). המדינה (מיהי בעצם הישות הערטילאית הזו) מחליטה על מלחמות ושולחת את הבנים להילחם, אנחנו בוכים ומקבלים את הדין, אך האם זה תמיד מוצדק? אחר כך צריך לפצות על המות ויוצרים את הימים שבהם "כולנו" מרגישים שותפים לאבל. אולי, מלכתחילה אפשר היה למנוע אותו אם לא היו...המחשבות ממשיכות ומסתבכות ובינתיים האנשים קמים ממקומותיהם ומתחילים לצאת.

בחוץ אנחנו פוגשים שוב את חנה ומירון, למי שלא מכיר אלה זוג ישראלים חביבים מאד שחיים כבר 22 שנה בלונדון. מירון הוא המנכ"ל של "פלסאון" באנגליה, וחנה עוסקת בנדל"ן. הם נעים כל הזמן הזה על הקו ישראל- לונדון. הם מזמינים אותנו להצטרף אליהם לארוחת ערב אליה הזמינו עוד שני זוגות ישראלים, רחל ואורי שהוא מנכ"ל אל על באירופה וחיה ויצחק שהוא מנהל קרלסברג באנגליה. (ד.א. הוא בוגר ביה"ס הריאלי, שנת 1967, ואת הבגרות בפיזיקה עשה ביום הקרב על ירושלים, לא ויתרו אז..).

 הם גרים בגולדרס גרין בבית יפה ומרווח. את הכוס הרמנו לתפארת מדינת ישראל!

טוב, אתם יודעים מה זו שיחה של ישראלים... לא צריך יותר מידי להסביר.

ועוד הספקנו לרכבת האחרונה .

חג עצמאות שמח לכולכן/ם!