חיפאית בלונדון: Dian Arbus מציגה ב- Tate Modern

היי לקוראי הנאמנים.

הפעם קצת פישלתי, ורק היום אני ניגשת לכתיבה, וכבר אני חוזרת לארצנו...

לא נורא, הפעם אני כותבת על שתי תערוכות מעניינות ומרתקות, ואולי אוסיף גם על שלישית.

הראשונה, לא לפי סדר החשיבות היא של דיאן ארבוס, הצלמת היהודיה-אמריקנית המעניינת שפרצה ויצרה זרם חדש בצילום שכיום יש לה ממשיכים ומחקים רבים.

משפחה, במבט ראשון נראים רגילים, תינוק נחמד על הידיים, אך משהו במבט נראה קשה ואטום, ואז יורד המבט שלנו למטה, ואנחנו רואים את הילד הבכור של המשפחה ואז מבינים מדוע אין שמחה בעיניים של הזוג, והעיניים שלנו לא יכולות להינתק מהמראה הקשה.

רקדנית וחשפנית בשעת מנוחה בחדר ההלבשה שלה.

דיאן ארבוס (שמה המקורי: ניי נמרוב) נולדה בניו יורק למשפחה יהודית אמידה. להוריה היתה חנות אופנה ובעיקר פרוות יקרתיות . בגיל 14 הכירה את מי שעתיד היה להיות בעלה, אלן ארבוס. הם התחתנו כשדיאן הגיעה לגיל 18. כשאלן הוכשר כצלם בצבא האמריקאי, הוא חלק עם דיאן את שיעוריו והידע שצבר. לאחר זמן קצר הם הפכו לצוות שעבד ביחד, כשתפקידה של דיאן היה בעיקר לאפר את המודליות ולעזור בתאורה, בעוד אלן הוא אשר מצלם. ה"ארבוסים" זכו להצלחה רבה בעולם האופנה, ותמונה שצולמה על ידם אף השתתפה בתערוכה היוקרתית משפחת האדם (The Family of Man), שבה השתתפו גם חלק מהצלמים החשובים ביותר באותה תקופה, כגון דורותיאה לאנג, אנסל אדמס, רוברט קאפה ואנרי קרטייה ברסון.

אחרי 18 שנות נישואים, התגרש הזוג בשנת 1959 ודיאן פנתה לדרך צילום עצמאית.

כשדיאן החלה לצלם בעצמה, היא למדה אצל ליזט מודל, ב-New School בניו יורק.

זוג טרנסוויסטים.

לאלן ודיאן היו שתי בנות: הצלמת איימי ארבוס והסופרת והמעצבת הגרפית דון ארבוס.

ביולי 1971, כשהיא בת 48, התאבדה דיאן ארבוס בגריניץ' ווילג'. היא נטלה מנת יתר של ברביטורטים וחתכה את הורידים. שמועה טענה שהיא צילמה את ההתאבדות, אך המשטרה לא מצאה אף תמונה כזאת.

בלילות היא הסתובבה ברחובות המפחידים ביותר בניו יורק עם המצלמה ביד וחיפשה את היצורים היחודיים. היא חיפשה את הגרוטסקי, את היופי שבכיעור הקיצוני. היא החלה לשוחח עם תושבי הלילה המיוחדים האלה שפגשה: זונות, מקבצי נדבות, מסוממים. היא הסבירה להם את אהבתה לצילום וביקשה רשות לצלם אותם. לאט לאט היא אספה דמויות שנראו כמו אלגוריות של הסיוטים שלנו. גלריה ארוכה של נשים, גברים וילדים שהורחקו לשולי ה"חלום האמריקאי".

משפחה יהודית בניו-יורק עם הבן הענק שלהם, בדירתם.

דיאן ארבוס אומרת על הקשר שלה עם המצולמים שלה: "צילמתי הרבה "מפלצות". זה היה אחד הנושאים הראשונים שצילמתי והיה בזה ריגוש מחריד. התחלתי לאהוב אותם. אני לא יכולה להגיד שהם חברים שלי, הם גרמו לי להרגיש משהו בין בושה ופחד. כל כך הרבה אגדות יש על מפלצות. כל מה שקורה להם מתרחש כמו בסיפורי פיות. המפלצות נולדו עם הטראומה שלהם. הם כבר עברו את המבחן הקשה שלהם בחיים. הם אריסטוקרטיים…. כשאני מסתכלת על המפלצות אני חושבת על יצור אפל ולא טבעי שחי בתוכי….כשהייתי ילדה, אסרו עלי להביט בכל דבר "לא נורמלי": מכיוון שכך, הסתכלתי עליהם ביתר תשומת לב וכך פיתחתי חיבה לכל האנשים השונים האלה. היו להם אמהות נורמליות, ומסיבה לא ברורה, כך יצאו מרחמן"

ארבוס הציגה את העבודות שלה בשנת 1967, עבודות שזכו לביקורות מגוונות ומקוטבות. היא הפכה להיות צלמת מבוקשת ומוערכת. חייה, מבולגנים ומעוותים כמו האנשים שהיא צילמה, היו חלק מהמיתולוגיה שלה.

היא התלבשה ברישול ולעיתים אף נראתה מלוכלכת. חיי המין שלה היו סוערים. נשים וגברים, ולפי השמועות, אף חלק מה"מפלצות" שצילמה. הדכאונות שלה העמיקו והיו תכופים יותר. היא התפרנסה בקושי רב, כיוון שקיבלה הזמנות מועטות. כתבי העת באותה תקופה לא רצו לפרסם את העבודות שלה, שגרמו להרבה אנשים אי נוחות מסויימת.

זוג נודיסטים בביתם.

הנגיעה הקסומה של העין האמנותית של דיאן ארבוס הופכת את הדימויים המוזרים למוחשיים, לקשים עוד יותר לעיכול, גם לאחר שהעין שלנו כל כך התרגלה לדימויים האלימים והמזוויעים שהמדיה משדרת לנו ללא רחמים.

הדימויים של ארבוס כל כך ישירים, כל כך מעודנים, כל כך מלאי כבוד אנושי. השגעון, הכאב, השוני הרבה יותר חזקים כאשר הם מגיעים אלינו – הצופים – דרך העדשה האסטטית של ארבוס. הם מתפקדים כמראה, מגלים לנו, ללא תיווך, את המפלצות שטמונות עמוק בתוכנו.

לקוח מהבלוג של אליסיה שחף/עומק שדה

http://draft.co.il/blog/?p=864

אחד הצילומים היותר מפורסמים שלה, ילד בסנטרל פארק בניו יורק מחזיק רימון יד בידו.

"הרבה יותר חשובה מהציוד ומהטכניקה שהשתמשה דיאן ארבוס בצילומיה, היתה היכולת שלה לתקשר ולהתחבר למושאי צילומיה . בזאת התבטאה גאוניותה וזאת היתה אומנותה והסיבה העיקרית מדוע צלמים שניסו לחקות את סגנונה נפלו בפח יקוש ולא הצליחו להשתוות לה.

שרון (החבר של אביגיל, אביגיל) וגידי מתבוננים בעניין בצילומים.

רק הם צבעוניים. דיאן ארבוס צילמה הכל בשחור-לבן ובגודל צנוע למדי של בערך30X40 ס"מ, המיסגרות לבנות, על רקע קיר לבן גדול. כדי שתראו איך החלל ניראה:

לארבוס היתה היכולת המולדת לדעת מתי לא לצלם , מתי עליה להשקיע בלהתמזג ולהתחבר רגשית עם אנשי הרחוב , עם הנודיסטים , טרנסווסטיטים או כוכבי הקולנוע ולתת להם להרגיש נינוחות ופתיחות ביחס אליה ולצילומיה. עלינו לזכרו כי הפורמט הבינני בו צילמה חייב אותה למיקום קרוב מאד לנושאי הצילום שלה , עובדה שהתאימה לה ככפפה ליד. דיאן ארבוס הרוויחה במשך השנים את הנגישות הנפלאה שהיתה לה לנושאי הצילום הייחודים שבחרה להתמקד בהם ע"י הזדהות ויצירת קירבה מתמשכת עם נשואי הצילום שלה, לאורך השנים תוך צילומם פעמים רבות ובהזדמנויות חוזרות ונשנות במשך הזמן.

גם זה צילום מאד ידוע שלה של שתי תאומות זהות.

אם אתם רואים את הצללית שמשתקפת הזכוכית, אתן/ם כמובן מבינות/ים שזו אני שצילמתי מתוך התערוכה.

"באנשים מוזרים , "פריקים", יש איכויות מיוחדות , הם מן סוג של אגדה " נהגה לאמור דיאן ארבוס , " הם סוג של חידה שאתה נדרש לענות עליה לאדם שאתה פוגש בתוך אגדת ילדים . רוב בני האדם , במהלך חייהם חווים חלומות בהם הם עוברים סוג של חוויה טראומטית . הפריקים , נולדו לתוך טראומה קיימת ואמיתית . הם כבר עברו את המבחן של חייהם . בעיניי הם סוג של אריסטוקראטיים"

טרנסוויסט במבט מקרוב.

זוג לא מקובל במבט קצת תוהה ואפוף.

הגברת המכובדת והעשירה הזו נראית כמו חנוטה.

בתערוכה היתה סידרה שלמה של צילומי אנשים עם תסמונת דאון. האם הרגישה חמלה, ואמפטיה כלפיהם או שיש בזה מהמציצנות?

כאן, לקוח הצילום מאיזשהו קרנבל שהיה במעון החוסים.

ולסיכום, דיאן ארבוס היתה הראשונה שממש העיזה לפתוח צוהר אל עולם מצולמים בלתי שיגרתי, שלא היה מקובל בזמנה, אנשים משולי החברה, אולי היום לא היו נותנים לה לצלם את הטיפוסים האלה, אך סטודנטים רבים שלי, פעלו תחת השראתה במסגרת הלימודים.

כשיצאנו, צילמתי למזכרת את גידי, אביגיל, שרון ומירון גבעון , שאותו אתם מכירים כבר מפוסטים קודמים, שתראו גם דמויות מהעולם הקונבנציונלי.