שתי תערוכות צילום מעניינות וגדולות ועוד אחת קטנה וגם היא מעניינת לא פחות.
לונדון כידוע משופעת בתרבות, בתרבות ויזואלית , במוזיאונים ובגלריות.
הפעם אציג בפניכן/ם שתי תערוכות בהן ביקרתי השבוע.
האחת של הצלם הגרמני Thomas Struth
והשניה של הצלמת האמריקנית Taryn Simon.
את תערוכתו של Struth
ראיתי במוזיאון/גלריה Whitechapel שנמצאת בסמוך לרחוב Brick lane, (מעוזם של היהודים שאך זה הגיעו ללונדון בסוף המאה התשע עשרה. היום המקום הפך למגוריהם של הפקיסטנים ויוצאי בנגלדש).
www.whitechapelgallery.org/exhibitions/thomas-struth-photographs-1978-2010התערוכה ממש נהדרת. הצילומים ענקיים, בגודל של קירות שלמים ומה שמפתיע וכל כך מושך בהם , בנוסף לנושאים, הוא הדיוק הרב שהוא מצליח להכניס לצילום.
הוא מצלם קטעים פנורמיים רחבים,ונותן לכל פרט בתמונה את אותה החשיבות ואת אותו הדגש, כך שהכל מאד חד וברור.
הנושאים שלו מגוונים, כמו סידרה של צילומים ובהם קהל רב שצופה בתערוכות במוזיאונים,
זה כולל התבוננות באנשים מתבוננים בתמונות, במוזיאון בפירנצה,
דרך אנשים הממלאים חללים ענקיים
( הפנתיאון ברומא).
וכלה באדם אחד מתבונן בציור אחד שכולל דיוקן עצמי אחד.
(צופה המתבונן בפורטרט העצמי של אלברכט דירר בדמות ישו, במוזיאון האלטה-פינקוטק במינכן).
יש לו סידרה של צילומי טבע ממוקדים שהוא קורא להם גן עדן,
יש לו סידרה של מכשירים חשמליים בחדרים אטומים וכל מיני צינורות תעשייתיים,
הכל באותה הקפדה נהדרת, והכל מאד צבעוני!
למרות שהוא התחיל בשחור לבן בשנות 60-70 בגרמניה, בצילומי רחובות .
הוא מאד נחשב היום ובצדק.
(הקתדרלה הגדולה במילאנו).
במסגרת מצד ימין של כל משפחה מופיע טקסט באותיות זעירות שמסביר מיהי המשפחה, מהיכן היא וכיצד היא משתלבת בפרוייקט,
יש משפחה בברזיל, שמסוכסת בתוך עצמה, יש משפחת קורבנות הג'נוסייד בבוסניה, יש משפחה דרוזית מלבנון,והכי מעניין, אותי! ולדעתי גם אתכן/ם יעניין! מרחוק כבר יכולתי לזהות את הדמות שהפכה כבר לאייקון : ליילה חאלד. התמונה המפורסמת שלה עם הכפייה, אוחזת ברובה.
התקרבתי וכל הסיפור נפרש לפני באותיות קטנטנות. טקסט ארוך ממסוגר במסגרת ארוכה.
בצד ימין שלו עוד מסגרת ובה צילום של חיפה! ליילה חאלד נולדה בחיפה, לפני 48
אבל הצילום הוא עכשוי.
ועוד כמה גברים מהמשפחה. וליילה חאלד היום?
בקיצור, תמיד יש פן מעניין בכל תערוכה.
התערוכה כאן כל כך שונה, אין הרבה מה להתרכז על האופי האמנותי/אסתטי של הצילום עצמו. אולי הפורטרטים טובים, אבל הם קטנים מכדי להיות משמעותיים.
מה שמעניין הוא הקונספט של התערוכה. פה מדובר בחשיבה אינטלקטואלית, מושגית שרוצה להגיד אמירה.
בקטלוג כתוב " הכוחות החיצוניים של טריטוריה, כוח, נסיבות ודת מתנגשים עם הכוחות הפנימיים של המורשת הפיזית והפסיכולוגית. ..העבודות ממפות את היחסים בין מקריות ודם ושאר מרכיבי גורל." אזוי!
אוי, שכחתי להראות לכם את הצלמת, היא יפה ויש גם סרט שבו היא מספרת על עבודתה.
ואז עליתי עוד קומה והגעתי לאולמות עם עוד ועוד תצוגות אבל יותר מכולם מצא חן בעיני הצלם האוקראיני בוריס מיכאלוב. BORIS MIKHAILOV.
הפעם אציג בפניכן/ם שתי תערוכות בהן ביקרתי השבוע.
האחת של הצלם הגרמני Thomas Struth
את תערוכתו של Struth
www.whitechapelgallery.org/exhibitions/thomas-struth-photographs-1978-2010התערוכה ממש נהדרת. הצילומים ענקיים, בגודל של קירות שלמים ומה שמפתיע וכל כך מושך בהם , בנוסף לנושאים, הוא הדיוק הרב שהוא מצליח להכניס לצילום.
הוא מצלם קטעים פנורמיים רחבים,ונותן לכל פרט בתמונה את אותה החשיבות ואת אותו הדגש, כך שהכל מאד חד וברור.
הנושאים שלו מגוונים, כמו סידרה של צילומים ובהם קהל רב שצופה בתערוכות במוזיאונים,
זה כולל התבוננות באנשים מתבוננים בתמונות, במוזיאון בפירנצה,
וכלה באדם אחד מתבונן בציור אחד שכולל דיוקן עצמי אחד.
יש לו סידרה של צילומי טבע ממוקדים שהוא קורא להם גן עדן,
הכל באותה הקפדה נהדרת, והכל מאד צבעוני!
התערוכה השניה נמצאת ב-Tate Modern.
זוהי תערוכה שונה לחלוטין מהתערוכה הקודמת שראיתי.
בכמה מישורים.
קודם כל צורת עיצוב התערוכה. התערוכה של שטרוט תלויה בגדול על הקירות, כשנכנסים לחלל, נדהמים ברגע הראשון, מהגודל, מהצבעוניות, מרוחב היריעה של הצילומים.
שנית, עולמו האמנותי של שטרוט הוא העולם הקלאסי של מתבונן שרוצה להנציח מראות שמעניינים בעיקר אותו ושנראה לו שאנשים נוספים יוכלו להנות מהם. המילה "להנות" מדוייקת במקרה הזה כיוון שנראה שהוא רוצה לשתף את הצופה במראות האלה. הוא מתייחס לאסתטיות ומקפיד על קומפוזיציות קלאסיות, ברורות, על צבעוניות חדה ומגוונת , ועל בהירות מושגית.
המיומנות הטכנית שלו פשוט מעולה, רואים שהוא שולט בכלים הטכניים וכי הוא לא חוסך במשאבים כדי להגיע לתוצאות המקסימליות מבחינתו.
את התערוכה מלווה סרט שנעשה אודותיו ושמלווה אותו בשעת צילומים. יש לו המון מצלמות מכל המינים והצורות, יש לו אסיסטנטים, ויש לו ציוד נילווה מדהים.
התערוכה של סיימון נראית שונה לגמרי.
כשנכנסים לחללים, לא מבינים כלום. רואים מסגרות ענקיות שבתוכם מלבנים צבעוניים, אבל לא מזהים כלום!
צריך להתקרב כדי להתחיל להבחין בפרטים. פה מדובר בצורך בזכוכית מגדלת, לעומת הצילומים הענקיים של שטרוט. בקטלוג כתוב עליה שהיא הסתובבה 4 שנים בעולם וצילמה לקראת התערוכה הזו ששמה A living man declared Dead and other chapters. יש 18 פרקים לתערוכה שכוללים צילומים של 18 משפחות וסיפורי רקע עליהם. לכל משפחה יש מסגרת גדולה ובה צילומים של בני המשפחה, חלק מהם מופיעים פיזית בתמונה וחלק אינם, ומופיעות במקומם משבצות ריקות.
כל המצולמים מופיעים כשמאחוריהם רקע בצבע בז'. כמעט כולם יושבים חזיתית עם הפנים אלינו.
במסגרת מצד ימין של כל משפחה מופיע טקסט באותיות זעירות שמסביר מיהי המשפחה, מהיכן היא וכיצד היא משתלבת בפרוייקט,
אבל הצילום הוא עכשוי.
התערוכה כאן כל כך שונה, אין הרבה מה להתרכז על האופי האמנותי/אסתטי של הצילום עצמו. אולי הפורטרטים טובים, אבל הם קטנים מכדי להיות משמעותיים.
מה שמעניין הוא הקונספט של התערוכה. פה מדובר בחשיבה אינטלקטואלית, מושגית שרוצה להגיד אמירה.
אוי, שכחתי להראות לכם את הצלמת, היא יפה ויש גם סרט שבו היא מספרת על עבודתה.
ואז עליתי עוד קומה והגעתי לאולמות עם עוד ועוד תצוגות אבל יותר מכולם מצא חן בעיני הצלם האוקראיני בוריס מיכאלוב. BORIS MIKHAILOV.
הצילומים בתערוכה קטנה זו, שהיא חלק מתערוכה גדולה של צילומים מאורגנים בחלל בצורה שונה לחלוטין מהתערוכות הקודמות.
כולם מרוכזים יחד בצפיפות רבה, על שני קירות, הצילומים שאינם גדולים, לא ממוסגרים אלא רק בזכוכית ומוצמדים לקיר. הצילומים הם מהסידרה הנקראית "Red Serie" שנעשתה בין השנים 1968-1975 כשאוקראינה היתה תחת השלטון הסובייטי. אלה צילומים הלקוחים מחיי היומיום העירוניים בחארקוב.
הצילומים מאד צבעוניים, בצבעוניות עשירה ודשנה אבל כמו בצילומים הרוסיים של שנות ה60 הם נראים קצת דהויים. ואמנם אלה צילומים מאז. הצבע האדום שולט בצילומים, והאדום הוא מטפורי לכוכב האדום הסובייטי.
זהו צילום מאד מפורסם שלו והוא גדול יותר מכל הצילומים האחרים בתערוכה.לא הכרתי את הצלם עד היום בצהרים אבל מאז שוטטתי וחיפשתי אותו באינטרנט וגליתי עולם ומלואו. היום הוא חי בברלין , שינה את סגנונו במידה רבה, מתאר בצילומיו את שולי החברה
צילומים קשים בדרך כלל.
בעוד שקודם הוא צילם את מלח הארץ האוקראיני.
לאחרונה, אני מגלה מהיכן שואבים הסטודנטים לצילום בויצ"ו חלק לפחות מהשראתם...
זהו, סיורנו היום הגיע אל סיומו.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה
הירשם תגובות לפרסום [Atom]
<< דף הבית