סיור בשכונת Elephant and Castle

      היום תשוטטו איתי באחת השכונות הפחות נחשבות של לונדון.

השכונה  Elephant and Castle"" נמצאת ברובע Lambeth בגדה הדרומית של הנהר, באיזור ה- Southwark , מה שכמובן אומר שזו אינה שכונה יוקרתית. בעבר, שימש איזור זה למגורי אנשי מעמד הפועלים שכן בתי החרושת נמצאו שם, וסביבם התרכזו שכונות המגורים שהיו מיועדות לאנשים שעבדו בהם. על פי רוב, בנו את השכונות בעלי בתי החרושת שסיפקו את הדיור, בשכר דירה חודשי לפועליהם ומשפחותיהם.

השם תועד לראשונה ב-1765 כשאנשי מועצת הקהילה נפגשו בפאב ושמו Elephant and Castle ,ורשמו פרוטוקול. כשנפתח גשר וסטמיניסטר (Westminister) בשנת 1750.

וגשר בלאקפרייר Blackfrair)) 

בשנת 1769 הפך המקום לציר תנועה מרכזי. לאורך המאה התשע עשרה שימשו עגלות ואוטובוסים רתומים לסוסים לתחבורה ציבורית והקלו על הקשר בין חלקי העיר. ב-1863 נבנתה שם תחנה לרכבת העילית וב-1890 נבנתה במקום תחנת הרכבת התחתית על קו ה- Northern. תחבורה היא עניין רציני בעיר הענקית הזו!!!

המשתרעת על שטחים עצומים. השכונה הפכה ליעד פופולארי של קניות ובילויים עבור אנשי דרום לונדון בתחילת המאה העשרים ולפעמים אפילו כינו אותה "פיקדילי של הדרום" (כמובן שלא היה ערבוב  אוכלוסייה בזמנים ההם אפילו כשאנחנו מדברים על אנגלים בלבד, תושבי העיר).

אחרי מלחמת העולם השניה, בעקבות נזקים עצומים של ההפצצות הגרמניות המאסיביות, כשלא נשאר הרבה מהמבנים המקוריים, זכה האיזור לפיתוח מואץ, אז נבנו שכונות חדשות עם שיכונים עצומים וכל איזור הבילוי העכשוי של הגדה הדרומית שכולל את התאטרון הלאומי המלכותי, אולמות הקונצרטים, הסינמטק, וגולת הכותרת ה"טייט מודרן".

מאין קיבלה השכונה את שמה המעניין? כמובן, משמו של פאב. הרי לפאבים בלונדון יש מיגוון אינסופי של שמות מעניינים ומקוריים שלעיתים קרובות מהוים צירופי מילים עם הקשרים סוריאליסטים.  

עכשו כשאתן/ם כבר מכירות/ים את ההסטוריה של המקום, אפשר להתחיל לטייל בו. טוב, לא בכולו, אל תדאגו, שלא תכאבנה הרגליים, נלך רק לכמה מקומות נבחרים. נפתח במוזיאון Cuming"" אותו בנה אנגלי הזוי במאה התשע עשרה כשחיידק הנסיעות והטיולים ברחבי האימפריה היה נפוץ ביותר.

אנשים נהגו לטייל ברחבי העולם ולהביא מזכרות. הכל נכון גם לגבי האדון קומינג, רק שהוא לא זז מכורסתו ופשוט קנה מזכרות מאחרים שהסתובבו באמת. היה לזה גם שם: "Armchair Traveller". החבר קומינג הגדיל לעשות ובנה מוזיאון סביב האוסף שלו ופתח את דלתותיו לקהל.

וכך יכולים גם אנחנו להנות מהמוצגים שמגובבים יחד בארונות תצוגה בצפיפות גדולה. אני מביאה לכן/ם רק דוגמיות מהאוסף.

המקום משמש היום בנוסף, מרכז קהילתי תוסס לתושבים העכשויים של המקום ומתקיימים בו קורסים שונים ורבים. כמו כן, באגף אחר שלו יש גם ספרייה ציבורית ששוקקת חיים.

כל פעם שאני עוברת שם, רואים אנשים נכנסים ויוצאים ממנה. בנוסף לאוסף הקבוע, יש במוזיאון גם חדר לתערוכות מתחלפות ועכשו מתקיימת בו תערוכה של ציורים וצילומים המתעדות את השכונה בשנות השלושים של המאה הקודמת, כלומר לפני מלה"ע השניה שיצרו תושבי השכונה.

כמובן שלא נשאר מזה כלום! הכל הוחרב בהפצצות.

היו שם מפעלי תעשיה גדולים שיצרו חומרי גלם עבור תעשיית המלחמה ולכן שימשו מטרה למטוסים הגרמניים. 

כל הצילומים של התמונות שהבאתי כאן הם מהתערוכה. רץ שם גם סרט שנעשה בשנות השלושים צילמתי ממנו כמה תמונות שמעבירות את תחושת הזמן ההוא.

על הקיר החיצוני של המוזיאון יש אנדרטה לזכר תושבי השכונה שנהרגו בהפצצות.

כבר אמרתי קודם שהשכונה לא היתה מעולם שייכת לעשירונים גבוהים.. והיום היא משמשת מגורים לאנגלים ממעמד הצוארון הכחול ובעיקר למהגרים! מכל הגזעים, היבשות והצבעים. זה מרתק לעבור שם ולראות חנויות המיועדות לפלחי האוכלוסיות השונות שם..

זוהי חנות שמרכזת סביבה את הקהילה הניגרית, אפשר לקנות שם בנוסף למאכלים האהובים גם את  השמלות האופייניות של הניגריות, עם המטפחות הגדולות שעוטפות את הראש..

והבתים? הרי נבנו בתים בכוונות טובות אחרי המלחמה, אבל...האידיאולוגיות, ותפיסות העולם השתנו  ובעיקר, המציאות הקשה הוכיחה שלא כל הרצונות הטובים אכן מצדיקים את המאמצים שהושקעו.

הארכיטקטים של הדור שאחרי המלחמה היו חדורי אידיאלים נעלים והאמינו שהם יכולים להקים (פיזית ומנטלית) חברה חדשה טובה ובריאה אם רק יבנו להם מבני מגורים מתאימים.

הבתים הישנים המסורתיים היו בתי רכבת קטנים וצרים חסרי שירותים לעיתים קרובות, איזורים שגררו פשע ואלימות ללא מרחבים ציבוריים גדולים.עכשו, חשבו הארכיטקטים, נבנה בתים גדולים, גדולים, שהרבה אנשים ימצאו שם מקום לעצמם ולמשפחותיהם, הבית ישמש גם כמקום חברתי ומשום שהוא כה גדול נשאיר רווחים גדולים בינו לבין הבתים שלידו שישמשו כגנים ציבויים ומרחבים לכלל. התכנית היתה מקסימה, אך אליה וקוץ בה.. הם לא לקחו בחשבון שאלה היו אנשים עניים, לא משכילים, שלא הבינו או לא יכלו לטפח את סביבת מגוריהם. הבתים דרשו תחזוקה שוטפת טובה והם לא עמדו בכך. וכך, לאט, לאט שקעו גם בתים אלה  לעזובה והפכו שוב, כמו קודמיהם למאורות של אלימות, עליבות ופשע.

הוחלט על "פינוי בינוי" ורבים מבתים אלה נהרסים היום ומה יבנה במקום? יש כבר מודעות על בתי יוקרה!  ובעידן הקפיטליסטי, כמו בעידן הקפיטליסטי,

לא חושבים עוד על העניים אלא עושים ג'נטרפיקציה (Gentrification), כלומר זורקים את העניים ממקומותיהם,  בונים בתים חדשים מפוארים שמיועדים לאוכלוסיה עשירה ומטופחת ומקוים על ידי כך להרים את "רוח" השכונה. רק שלעניים המקוריים אין עוד מקום להשאר שם והם נאלצים להתרחק.   

ויש כבר המחשה טובה. מול הכיכר המרכזית של השכונה מתנוסס לו בית דירות חדשני ונוצץ!

זהו גורד שחקים מתוחכם. הוא חדש, יוקרתי ומספק את האנרגיה של עצמו בזכות שבשבות הרוח שממוקמות בגג ומספקות לו את החשמל.

ואז, מגיעים לשוק.

יש לו שם מתועד, East street Market"". הוא צבעוני, ססגוני, מתאים עצמו לכל האוכלוסיה המקומית, מוכר לכל עדה, גזע וצבע את מה שהיא אוהבת ורגילה אליו, ולכן גם הריחות עשירים וססגוניים... 

הירק שהאישה בוחרת נקרא "ים" זהו מאכל אפריקני שמשמש לכל, טוחנים ממנו קמח ללחם והוא משמש דייסה ואפשר לבשל אותו כמו תפוחי אדמה, בקיצור מזין ביותר.

הרבה בדים קונים פה..

ובגדים ונעליים מהעונות הקודמות שאף אחד במקומות אחרים כבר לא צריך

וכמובן, בלי הנקודה הישראלית הרי אי אפשר, מוצרים רבים באים מארצנו הקטנה והרחוקה, כמעט כל המנגו והאבוקדו, עשבי התבלין, פלפלים בצבעים שונים והמצחיק מהכל, פתאם גליתי ציפיות לכריות עם כיתוב בעברית. 

המוכר בדוכן לא בדיוק הבין למה אני מתעמקת בציפיות...

וכשעוסקים בציפיות.. משום שהאוכלוסיה עניה ומורכבת ברובה ממהגרים, אין להם ציפיות גבוהות מהמשטרה המקומית. על עץ מצאתי פתק מהודק במסמר, אצלנו מחפשים ככה כלבים וחתולים אבודים ופה מחפשים ככה אנשים!!!!

ונסיים בסיור ב"יום פתוח" של סדנאות אומנים" שקיימים בשכונה. אלה היו בתים שנבנו במיוחד לשמש כבעלי מלאכה ומגורים יחד בתקופה הויקטוריאנית על יד קבלן ושמו Pullen. הוא ייעד את המתחמים לבעלי מלאכה והמקום אמנם, מחזיק מעמד עד היום.

המקום נקרא "חצרות פולן" (Pullen Yards) ואחת לשנה פותחים האמנים שעכשו גרים ויוצרים שם את הסדנאות לקהל הרחב. היינו שם, היה נחמד לראות את המסורת האנגלית ממשיכה עד ימינו.

 אמנים רבים עוסקים במלאכות המסורתיות של אריגה,

 הדפסה, יצירת כלי אוכל מקרמיקה

 וכו. אליהם התווספו ציירים, ארכיטקטים , מעצבים, אתם רואים את הכסא העשוי מצינורות פלסטיק קשיחים? הבחור משמאל הוא המעצב, יש לו שם סדנה ממש מעניינת.

וגם צלמים ישנם שם..

כמובן שהמקום חמוד ביותר:

אנחנו עולים במדרגות ששימשו בעבר למגורים והיום הם חלק מ"אולמות" התצוגה

וכמובן קונים קרמיקה..

גידי אוהב את כוסות האספרסו הקטנים בסגנון יפני שעושה היפנית, ואני נשארת נאמנה לסגנון המאג האנגלי המסורתי..

מחוץ לסדנה, אנחנו פוגשים את כריסטו, החבר של גידי והקבוצה הישראלית שלנו, הוא מהנדס בולגרי שהתחיל איתם במלון הקודם ומאז הם חברים טובים, למרות שאתם יכולים לגלות בקלות שבגילו, הוא מתאים יותר לילדינו.. יחד איתו עומדת אישתו, בוריסלבה, שהיא מאמנת ומדריכה התעמלות אמנותית, בולגריה או לא... ובנם הקט סווצ'קו. וכמובן, אן מארי ויוסי.

גם אותי הנציחו שם באותו הבוקר, שטוף השמש

ואן מארי צילמה אותי מצלמת

עייפתם? הטיול היה ארוך ומקיף חלקים ניכרים מהשכונה ועוד נכונו לנו הרפתקאות בשכונות אחרות. חכו שנגיע לצ'לסי..