חיפאית בלונדון: Gerhard Ricter ב- Tate Modern. תערוכת פנורמה.

התערוכה נרחבת מאד, היא משתרעת על 14 חדרים גדולים בקומה הרביעית של הטייט מודרן.

היא תמשך עד ינואר, אז אני מאד ממליצה!

אם אתן/ם מחפשות/ים אחר הריאליזם של ריכטר, אבל המאמרים או הדימויים אינם רלוונטיים, החליפו את מילות המפתח שלכם!

גרהרד ריכטר נולד בשנת 1932 בעיר דרזדן שבגרמניה. בעוד כמה מקרובי משפחתו הקרובה היו תומכים של המפלגה הנאצית, הרי דודתו, שהייתה חולת נפש, נכלאה במחנה ריכוז.‏^[1]בעידודה של אימו החל להתעניין באמנות. לאחר עשר שנות לימוד בבית ספר מזרח גרמני, פרש מלימודיו ובשנת 1948החל לעבוד כמתמחה בציור תפאורות ובציור שלטי פרסומת . בשנת 1952, בנסיונו השני, התקבל ריכטר לאקדמיה לאמנות בדרזדן (Hochschule für Bildende Künste Dresden), שם למד טכניקות ציור וציור קיר. בשנת1957 נשא לאישה את מארינה אופינגר (Marianne Eufinger), ממנה נולדה ביתו הראשונה בטי.

בשנות השישים הצליח לעבור למערב, והתיישב בתחילה בדיסלדורף, שם נפגש ריכטר עם אמנים גרמנים צעירים כגון זיגמר פולקה (Sigmar Polke), ג'ורג בזליץ (Georg Baselitz) ואחרים. בשנת 1963 ערך ריכטר את תערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה בעיר דיסלדוף. יצירותיו ספגו את השפעת האמנות של הפופ ארט האירופי והאמריקאי. ציוריו, שהתבססו על דימויים שנלקחו מתוך תצלומים, הציגו דימויים מן העולם התרבותי הפופולרי של התקופה כגון "הנשיא ג'ונסון מתיעץ עם גברת קנדי" (Präsident Johnson versucht Mrs. Kennedy zu trösten, 1963),

ציור שתי נשים עם עוגת קרם

אופייני לקבוצת הציורים המכונה "תמונות צילום", שיצר ריכטר בשנים 1966-1962. עבודות אלה מבוססות על תצלומים אקראיים, חובבניים, בנאליים ואנונימיים, שמקורם בעיתונים, בכתבי עת או באלבומים משפחתיים. ריכטר מנכס מהתצלומים את הדימוי, את סולם הצבעים ואת המבנה שלהם ומטפל בכל אלה באופן שמערער על כמה מהמוסכמות האמנותיות המסורתיות באשר למקוריות, ליצירתיות, לסגנון ולשיפוט ערכי.

ציורים אלה עוקבים עוקבת אחר המקור הצילומי שלהם. התצלום מועתק אל הבד באופן מכני ומדויק באמצעות הגדלה, על פי השיטה המסורתית של חלוקת הבד למשבצות או על ידי שימוש במקרן. כשהבד עדיין רטוב, ריכטר משבש את המראה האשלייתי של המקור הצילומי על ידי עבודת מכחול אשר "ממיסה" את הדימוי ומטשטשת אותו. הדימוי ה"לא ממוקד" משבש את התפיסה ומאתגר את המתבונן לבחון את האינטראקציה בין פעולת הצילום לבין פעולת הציור. השימוש בתצלום מקנה לציור את האיכות הצילומית האובייקטיבית לכאורה, אך גם מערער על האובייקטיביות הזו. הוא כאילו לא מאמין לעינין. הוא מבסס את הציורים על הצילומים הכאילו פחות מעורבים, פחות סובייקטיביים ויוצר סצינות כלליות שיכולות להתאים לכולם. הוא אומר:

"אינני לא בוטח במציאות שאודותיה אינני יודע כמעט כלום, אינני בוטח בתיאור המציאות שמועברת לחושים שלנו באופן לא מושלם, פגום ומוגבל".

הוא מתמודד עם העבר שלו כבר בשנות הששים המוקדמות. הוא מצייר כאן מטוסי קרב אמריקניים שיורדים לגיחת הפצצה מעל גרמניה.

הוא מצייר פה מטוסי קרב אמריקאיים ספיטפייר ומסרשמידט. בהיותו יליד דרזדן, הוא מכיר היטב את התוצאות של הפצצות אלה שהחריבו כמעט כליל את העיר שלו. הוא מודע לשלטון הנאצי, ומצייר ציור שמבוסס על צילום של הדוד שלו במדים נאציים, הוא גם מצא צילום ישן של אבא שלו ושל דודה שלו, הדודה כאמור נלקחה מהבית למעון ומאז נעלמה.

לצד דימויים פיגורטיבים אלו החלו להופיע במחצית שנות השישים גם ציורים מופשטים. ציורים אלו, בגווני מונוכרום או בגווני אפור, דמו לאמנות המושגית, לאמנות האופ ארט ולאמנות המנימליסטית של אותה עת. בשנות השבעים הפך ריכטר לאמן מוכר באירופה ובארצות הברית והוא החל להציג שם בקביעות מיצירותיו.

בשנת 1982 נשא לאישה את איזה גנצקן, פסלת גרמניה ובשנת 1983 עברו השניים להתגורר בעירקלן, בה הוא מתגורר עד היום.

בשנת 1988 נוצרה העבודה הידועה ביותר של ריכטר, "18 באוקטובר 1977", המכילה 15 ציורים שנושאיהם לקוחים מצילומי עיתונות המתארים את האירועים הקשורים ל"סיעת הצבא האדום", ארגון טרור שפעל בגרמניה וידוע גם בשם "כנופיית באדר-מיינהוף". התאריך, המציין את היום בו נמצאו שלושה מחברי הארגון מתים בתאם שבכלא הגרמני. רק חלקם של הציורים מתארים את המוות ואילו אחרים מתארים דימויים הקשורים להם.

צילום מהעיתון שעליו מבסס ריכטר את הציור שלו.

הוא לא מעוניין להביע רגשות, ומתאר כאילו בדיווח עיתונאי את המתרחש.

משום שריכטר הרגיש על בשרו שתי אידיאולוגיות, הנאצית והקומוניסטית ואחרי שנים של דיכוי, הוא סולד מקיצויותן אך לא אדיש כלפיהן.

הוא אומר "ללא ספק, אידיאולוגיות הן פוגעניות ועלינו, לכן, לקחת אותן מאד ברצינות, את דרך ההתנהגות שלהן, לא את התוכן שלהן, בתוכנן, כולן כוזבות באופן שווה".

אבל, הוא לא מתעלם מהביטוי שלהן בחברה, ולעדות, הוא מצייר וחוזר ומצייר נושאים השנויים במחלוקת.

הוא יצר סידרה של ציורי ערים שהופצצו בזמן מלחמת העולם השניה, הוא מראה אותן אחרי ההפצצה, גם את פריז, וגם את דרזדן,

אולם, ציוריו המפורסמים בעיני הציבור הם הציורים המאד ריאליסטיים שלו מצד אחד, אך יחד עם זאת מטושטשים.

זוהי בטי, ביתו:

הנערה, על סף הנשיות, מסיטה את המבט, הלאה מאיתנו אל עבר נקודה לא ברורה בחשיכה שמאחוריה. הציור מבוסס על Snapshot. למרות שאיננו יכולים לראות את הפנים, אנחנו מרגישים את העדינות שבציאור המלטף של האב והרגישות מעוררת בנו אמפטיה רבה. הצבעוניות הרכה גם היא תורמת לנינוחות של הציור, למרות ההסבה של הפנים.

ועוד פעם, בטי, הבת שלו:

הציור הזה, "נר", נמכר במכירה פומבית ב2008 ב-10.5 מליון יורו. סליחה שאני מתייחסת לכסף, אך איך נמדדת הצלחה?

הוא מצייר גם הרבה ציורי נוף,"קטעי ים "הוא קורא לסידרה הזו.

כאן הוא מתכתב עם אמן אחר, הצייר הגרמני, בן העידן הרומנטי, דויד פרידריך, בן המחצית הראשונה של המאה התשע עשרה, אך נותן לזה היבט חדש, כמובן פחות רגשי, עדיין קר, ומרוחק, אך האדם נעלם מהתמונה והצורות , תנועות הים והעננים מקבלות את מירב תשומת הלב.

קספר דויד פרידריך. "נזיר על החוף".

וסידרה נוספת היא של ציורי נוף כפרי"

אתן/ם יכולות/ים לראות גם פה עד כמה הציור מעורפל ומטושטש

כרזת התערוכה "אטלס" במינכן,2005.

בשנת 2003 חשף ריכטר את "אטלס", 783 דפים ובהם גזרי עיתונים, תצלומים ותמונות שונות, אשר שימשו את ריכטר כמקור לציורים רבים במהלך שנות עבודתו. חלק מן הדפים הוצגו לראשונה בתערוכה בגלריה וייטצ'פאל בלונדון(Whitechapel Art Gallery). קטלוג התערוכה זכה למהדורות נוספות ומורחבות באנגלית ובגרמנית בשנת 2006.

בשנת 2004 הוציא ריכטר ספר אמן בשם "War Cut" (גיזרי מלחמה), בו שילב 216 תצלומי תקריב של "ציור מופשט" (648-2), עם מספר זהה של כתבות עיתונות הלקוחות מתוך העיתון הגרמני "Frankfurter Allgemeine Zeitung", שנושאן מלחמת עיראק.‏‏^[

(לקוח מויקיפדיה).

הוא מתבסס לפעמים על עולם האמנות המערבית, משתמש בה ויוצר ממנה שפה חדשה.

בעקבות ביקור בונציה בה ראה את ציורו של טיציאן "הבשורה" הוא קנה גלויה של הציור והחליט לצייר את הציור למזכרת..

הנה המקור:

והנה הגירסא של ריכטר:

ועוד ציור יותר מוקדם שלו שמראה על הזיקה העמוקה לתולדות האמנות. את הציור "עירום יורד במדרגות" יצר מרסל דישאמפ בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים כשרצה להראות תנועה.

הציור מתאר דמות היורדת במדרגות. הדמות מתוארת בסגנון קוביסטי על ידי צורות גאומטריות. מלבד השפעת הקוביזם מציג הציור את השפעת הפוטוריזם ואת השפעתה של המצאת צילום .סידור הצורות בקומפוזיציה מדמה את התנועה של הדמות בעת שהיא יורדת במדרגות. הציור נשלט על ידי גוונים חומים ונעשה שימוש בקווי מתאר (קונטור) שחורים המדגישים את הצורות הגיאמטריות. במקומות מסוימים הוסיף דושאן קווים מעוגלים, בצבע שחור אולבן המדגישים את התנועה של הדמות.

הוא הושפע מסידרת הצילומים של מייברידג' שחקר תנועה על ידי סדרות של צילומים מהירים.

וזה הציור של ריכטר, בו הוא מצייר את אשתו יורדת במדרגות

הוא מצייר את ביתו בטי קוראת מכתב

ומתכתב עם הציור של ורמר

ונותן אינטרפרטציה מודרנית.

לאחרונה, הוא עבר למופשט צבעוני יותר, מופשט יותר ואפילו הייתי מנסה לומר בזהירות, כמעט אקספרסיבי.

הוא מצייר על בדים ענקיים בצבעים רעננים ובהירים, מלאי אור ואופטימיות וכרגיל, מוחק עמכט הכל עם מגב ענקי.

הוא צייר מאד מופנם, ההיפך מאקספרסיבי, למרות שהנושאים שלו לעיתים מאד מעורבים פוליטית ורגשית, הוא מצליח לעמוד מרחוק ולא להיכנס למלכודת של מעורבות יתר או גלישה לקיטש או לדידקטיות.

לדעתי הוא מגדולי האמנים החיים היום, אם לא הגדול שבהם. הוא המציא את הטכניקה של הטשטוש שהביאה לסגנון שלם של ציורים שכאלה על ידי אמנים רבים אחרים. ציורי הדיוקן שלו משכו חקיינים רבים, וכן גם ציורי השחור-לבן שלו.

יש לו סגנונות מגוונים רבים, הוא לא שוקט על שמריו, מידי פעם, אחרי שהוא ממצה סיגנון אחד, הוא צץ עם דרך חדשה וכיוון חדש שטרם ניראה כמוהו ומשפיע על דורות של אמנים.