התחרות ה-11 של צילומי פורטרטים ב-National Portrait Gallery

http://www.npg.org.uk:8080/photoprize/site11/index.php

כמידי שנה, גם הפעם התפרסמו הצילומים הזוכים והם מוצגים בתערוכה גדולה ומושקעת. הנושאים רבים ומגוונים, מצילומים פורמלים של דמויות, דרך צילומים ספונטניים ועד תפיסת רגעים אינטימיים של קירבה.

קשת הצלמים, גם הם רבים ובאים ממקומות רבים, אך יש לי הרגשה שרובם בריטים או לפחות אירופאים.
שני הצלמים מויצ"ו הם ממש יוצאי דופן בהצלחתם לחדור את המסך הסמיך של צילום אירופי, גם אם הנושאים אינם אירופוצנטרים.

ישנם בתערוכה צילומים רבים, לא את כולם אני מביאה כאן, אך בחרתי את המעניינים לטעמי, לאו דווקא אלה שזכו בפרסים.

התערוכה מתחילה בצילומי שני פורטרטים של נשים מבוגרות מאד!

האחת בקארקאס והשניה בברלין, האחת בת 94 והשניה בת 100!

האחיין שלה, הוא שצילם אותה, כשברקע נמצא צילום של בעלה ז"ל.

הצבעוניות שבחר או שהגברת בחרה, הורוד, מוסיף כמובן חיוניות וטריות לצילום שכולו ברקע של צבע בז'. הפנים חדות ומלאות עניין, והצלם, ברגישותו הרבה, לא מתבונן בדודתו ישירות.

הצילום השני הוא של גברת מברלין. הצלם בחר פורטרטים של אנשים בני למעלה ממאה שנים שמוחם צלול וראייתם רעננה.

בצילום זה, הגברת כן מתבוננת ישירות במצלמה. אין לה מה להסתיר. גילה משמש לה סיבה לגאווה. היא מודעת לעצמה, מטופחת ונראית חדה וברורה. אין לנו כל רקע שהוא במקרה זה, כל הצילום מוקדש לפניה של האישה המושכת בת המאה.

זהו צילום פורטרט(?) ללא פנים!

זוהי פליטה חסרת בית ומעמד מניגריה שהצליחה להגיע לאיטליה, אך שם מסתיים המזל הטוב. כדי לשרוד, עליה לעסוק בזנות. אין לה פנים, אין לה זהות, וכל מגוריה כוללים מזרון ישן על שפת נחל שם היא מנסה להתקיים.

זהו נער משבט  בקניה, השבט מייחד את עצמו בעיצובי בדי הטקסטיל שלו, בסוג התכשיטים ובתסרוקות. הצלם הוא אנגלי.

האם זהו אוריינטליזם?

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%9D

זהו צילום של צלמת ילידת סט. פטרסבורג, יוליה שסטג , שמתגוררת היום בגרמניה.

היא צילמה את חברתה אלנה יחד עם בנה. הצילום מעלה את השאלות בדבר אחריות והקרבה הורית על ידי האסוציאציה הישירה לציורים המסורתיים של מאריה וישו התינוק. גם ההילה מאחור מרתקת. איכות הצילום מדהימה באיכותה, הדיוק והצילום הקרוב נראים כמו ציור.

בדרך כלל, אנחנו אומרים על ציור כשהוא מדמה מציאות, שהוא נראה כמו צילום. והפעם זה הפוך!

לצערי, ההשתקפויות של הצילומים האחרים של התערוכה- מקלקלים, אך, לא היתה שום אפשרות אחרת לצלם.

זהו הצילום החיפאי של בוגרת ויצ"ו!!!

שכחתי לציין לעצמי את שמה, סליחה! אבל קראתי שהיא שוטטה ברחובות חיפה וחיפשה טיפוסים חיפאים שנראו לה מעניינים.

זהו צלם אירי שמתאר יריד נודד, מסורתי שנערך מידי שנה. הילדה הזו, אותה תפס הצלם במקרה, באופן ספונטני, מנסה גם היא כבר להשתלב בין המוכרים המבוגרים..

פה אנו רואים צילום של צלם ספרדי, ברמט מילט, שלמד צילום באנגליה.

הצילום נעשה במרוקו, במרכז שיקומי בו נמצאים אנשים שנפגעו ממוקשים נגד אדם שפוזרו שם במהלך הקרבות בין צבא מרוקו והמחתרת של הפוליסריו שנלחמה על עצמאות מערב הסהרה. המצולם, בן 75, ושוהה מזה שנתיים במחנות פליטים שם ניסו רופאים ללא הצלחה להציל את רגלו. הצילום נראה דהוי וכאילו מכוסה באבק.

ופה אנחנו בהודו.

הצלם הוא גרמני, אולף בלנוס, יליד 1962. למד צילום בגרמניה ומשמש היום כצלם עיתונות.

פה הוא מצלם את דר. דאליפ קומאר, זהו צילום מתוך סידרה שהוא הקדיש לעיר Chandigarh אותה תיכנן לה קורבוזייה בשנות החמישים.

(http://en.wikipedia.org/wiki/Chandigarh)

הצילום נעשה בסוף השבוע, כשמשרדו של דר. קומאר סגור והוא יושב לבדו בחזית הבניין בו נמצא המשרד כדי לעבוד עם לקוחות.

זהו הצילום השני של סטודנט מויצ"ו!

זיו כץ נולד בשנת 1984 והוא עדיין סטודנט לצילום במכללה של ויצ"ו בחיפה.

פה הוא מצלם את ג'והני. זהו חלק מפרוייקט דוקומנטרי שניתן לסטודנטים שמתמקד בואדי ניסנס. (הידעתם שניסנס בערבית הן נמיות?)  הוא מצלם את האוכלוסיה הערבית המתגוררת במקום ומנסה לתפוס במצלמה את הוי החיים והתרבות של צעירי הואדי.

זוהי דמות אנדרוגנית. האם זוהי אשה או גבר?

הצלמת, ז'יל ווסטר, אמריקנית שלמדה בניו יורק, צילמה פה את לילי, מסאן פרנסיסקו, בעת ששתיהן גרו יחד בלונדון. ווסטר אומרת עליה שהיא אוהבת את הדרך שבה האנדרוגיניות שלה גורמת לה להראות בו בזמן  נזהרת ונינוחה, בטוחה ופגיעה.

הפורטרט נעשה בבוקר בו אמורה להיפתח תערוכתה של מלינדה בטורקו, פינלנד. היו אז מינוס 17 מעלות ומה שמשך את הצלמת היה הצבע הורוד של השחר, שמילא את החדר.

האור באותו הזמן של השנה הוא או בין ערביים נצחי.

טינה הילייר, היא אנגליה, ילידת 1981.

צילום זה זכה בפרס הראשון!!!!

ג'וני וודוורד, ילידת 1979, צלמת בריטית שזכתה כבר במספר פרסים צילמה כאן את הרייט, בת 13, שמתנדבת ביריד הוולשי המלכותי. היא אומרת: "נדהמתי מהניגוד בין שערה האדום הארוך לבין חלוקה הלבן".
היא מחזיקה ביד חזירון ים קטן, אותו הביאה לתחרות. על אזנו יש לו תג זיהוי.

אלה זוג אחיות תאומות זהות מפריז.
כל מילה מיותרת!!!!

זהו מוחמד מקהיר. אמא שלו לא מרשה לו לתלות צילומים של נשים בחדרו, בשל היותם מוסלמים אדוקים, הוא, כפרובוקציה, תלה את גרייס קלי.
הצלם, ג'וזף הובר, גרמני יליד 1986, עדיין סטודנט בברלין, נמצא בקהיר למשך סמסטר במסגרת חילופי סטודנטים.

לרוע המזל, שכחתי לכתוב את שם הצלם. אם אינני טועה הוא גרמני. הוא מצלם באפריקה. זוהי אישה ילידת רואנדה, שבעלה נפטר מאיידס. היא נשארה עם 3 ילדים קטנים ללא פרנסה. וכמו נשים רבות בעולם האכזר, עליה לעבוד בזנות כדי להתקיים ולקיים את ילדיה.

זהו צילום של קארלו בבילאקווה, איטלקי יליד 1961. למד במילאנו ומראה פה את ג'יאני שבמשך 30 שנה חי עם חברתו בצריף ליד החוף באמלפי. מאז מותה, הוא חי בבדידות מוחלטת כשרק החיות שלו משמשות לו חברה.

ולסיום, עוד תמונה קשה. זהו ארמון המלך בקאבול! ג'רמי נטה, אנגלי יליד 1959, שמצלם ספורט בדרך כלל, הגיע לאפגניסטן כדי לצלם טקסט לספר שכתב חבר.
הוא והסופר שילמו כדי להיכנס לחורבות וכשהיו בפנים, פגשו שני חיילים אחרי סיום משמרת, וביקשום לעמוד ליד מה שהיה פעם גרם המדרגות המרכזי של הארמון. החיילים עומדים מהססים שכן אינם נועלים נעלי מגן.
היו כאמור עוד צילומים רבים , אך אלה שהראיתי דיברו אלי ביותר.
האפשרות להסתובב היום די בקלות ברוב איזורי העולם ולהביא עדויות מצולמות הוא יתרון בלתי רגיל. אנשים אינם צריכים להיות אפילו הרפתקנים במיוחד כדי להגיע למקומות נידחים ולהביא מחוויותיהם והתרשמויותיהם.
ולנו, הצופים, יש את הזכות לראות ולקלוט את המראות המעניינים והמגוונים האלה  ולנסות לעכל את השונות ויחד עם זאת להיווכח שכולנו בסופו של דבר, אותם בני אדם.