ביקור בגלריה "סאצ'י" בצ'לסי.

שלום לכל קוראי!

רק הגעתי, וכבר ביקרתי בתערוכה. ככה זה כשיש פנאי בשפע וכיש הרבה כל כך לראות.

מזג האויר היה בהיר, למרות שמידי פעם ירדו ממטרים קלים. אפילו לא היתה לי מטריה, כי לא אמרו בחדשות שירד גשם, אך הטיפות לא היו סמיכות ולא ממש הטרידו.

אז הכיוון היום היה צ'לסי. הליכה מהירה ברגל של כארבעים דקות . אני מחפשת תמיד דרכים חדשות להגיע למקומות שאת דרך המלך אליהם אני כבר מכירה, אז התברברתי קצת, אבל, הגעתי.

סאצ'י, למי שאינו יודע הם זוג אחים יהודים, יוצאי עיראק שבמקום להגיע לארץ, עשו תפנית מוזרה והגיעו לאנגליה..

הם פתחו משרד פירסום והצליחו בצורה יוצאת מהכלל!!!

http://www.saatchi-interactive.co.il/

לפני מספר שנים הוא הקים בלונדון גלריה מפוארת לאמנות עכשוית מאד. המקום שימש בעבר מגורים לחיילים כלשהם של המלוכה, אינני זוכרת בדיוק. הוא שיפץ יצרו חללים ענקיים, בהירים, יפיפיים לתצוגה.

ומה הוא שם בפנים?

כל מה שסאצ'י חושב שהוא מעניין, חדש ויוכל להימכר בגדול!.

http://www.saatchi-gallery.co.uk/

בקיצור, מידי פעם אני הולכת לשם, כדי לראות מה חדש. הטעם שלו אינו בדיוק קונסרבטיבי, במילים עדינות. ואינו קולע לטעם ההמונים, גם לא תמיד לטעמי..

הפעם יש תערוכה של אמנים גרמנים..

ובכן, בפעם שעברה שכתבתי, היללתי את גרהרד ריכטר שמציג ,עדיין, בטייט בריטן, ובמוזיאון תל אביב החדש, אתן/ם יכולות/ים לראות את אנסלם קיפר, שניהם אמנים גרמנים בעלי שיעור קומה ענק, אבל מה שראיתי היום...

שונה לחלוטין! טוב, תשפטו בעצמכם.

ובכן, אתחיל בכמה מיצבים:

(רינה, שימי לב להבדלים בין העדינות של המיצבים ב"ינקו דאדא" לבין ההשתוללות המוחצנת והצבעונית בלונדון).

הראשונה היא Iza Genzken

גנצקן היא ילידת שנת 1947 בגרמניה, נולדה בכפר במחוז שלזוויג הולדשטיין.

היא מראה מיצבים שמורכבים מערימות של חומרים יומיומיים המושמים יחד, כמו באקראי, והיא מפרטת בצד ממה המיבנה שלה עשוי: מראה, מתכת, נייר דבק, קטעי עיתונים ומגזינים, בולים, בובות, בובות משחק, אקריליק, לכה, צבע ספריי,..

הראשון נקרא: "אמא וילד".

צילמתי את המיצב מרחוק, ועכשו כמה פרטים מקרוב:

היא מעמידה את המיצבים שלה על עמודים על פי רוב. לעמודים, יש גם תפקיד, הם כבר מרמזים על מה שיתחולל למעלה, על משטח התצוגה. במקרה הזה, זה צילום ממגזין של ציור פורטרט של לאונרדו דה וינצ'י, שמסמל במקרה זה את האמא. על הכסא מהפסטיק השכוב, יש בובה שמסמלת את הילדה.

מדוה הכסא שכוב? למה הילדה-בובה יושבת עקומה? מה תפקיד הסולם הקטן, או כסא האלומיניום בעל מושב הפסטיק השקוף, שנשען על תמונת האם?

השני, שמו:"חופשה". גודלו: 227X165X55 ס"מ

והנה מבטים מקרוב:

הענף הגדול מסמל חופשה אקזוטית, בודאי, החיות מסמלות ספארי? מחבטי הטניס והבקבוק הגדול מראים על הכיף של חופשה?

הבא נקרא: "אחיות"

פה אני מתקשה להבין, אולם זה בדיוק מה שהאמנית רוצה ומכוונת אליו. היא אומרת שבאמנות אין גרוע יותר מאשר "אתה רואה זאת ומבין ויודע מה זה, זוהי ודאות שאינני אוהבת". (לקוח מאחד האתרים עליה).

כמו כל עבודותיה, גם פה הכל מגובב, חפצים שונים מחומרים שונים מודבקים יחד ועליהם מפוזר בנדיבות צבע ספריי. הכל עמוס בחומרים, צבע, ומשמעויות. זה דורש מאיתנו הצופים להפעיל את הדמיון והאסוציאציות שלנו ולתור את המיצב מכל זויותיו, כי היא דוחפת למשטח שעליו היא עובדת הכל, מכל זוית אפשרית.

המיצב הבא נקרא "זר":

וצילום תקריב: close up:

כמו בכל עבודותיה, גם כאן היא בודקת את הקשר בין אמנות, עיצוב וחוויה חברתית. היא שוב יוצרת אסמבלאג' עמוס מאד. (פעם קראו כך למיצב כשהתכוונו לפסל שמורכב מחומרים שונים ומשונים שבדרך כלל לא "הולכים" יחד, בעיקר גרוטאות, שמודבקים יחד בפרופורציות שונות מהרגיל, ראה תומרקין ופיקאסו).

ה"זר" שלפנינו "מתפוצץ" מרוב עומס, זהו מבנה מסורבל מאד ולא ממש נעים לעין או דקורטיבי כפי שזר אמור להיראות. העמוד עליו ממוקם כל הסיפור מקושט בגרלנדיות זולות וצבוע בכתמי צבע ספריי. על המשטח אגרטל עם "פרחים" שסביבו מודבקים המון חפצים קטים, לא כולם מזוהים. אפשר להבחין בבובות משחק של קאובואים ואינדיאנים הנלחמים אלה באלה.

הכל גרוטסקי ומעורר שאלות.

והאחרון, ללא שם.

זהו כסא גלגלים, עם שתי קעריות קרמיקה ויריעות פלסטיק עם פצפצים שמכסות אותו.

למה היא מתכוונת?

וברקע אתן/ם יכולות/ים לראות ציור גדול על הקיר, שמו "סרטי ילדים" הנהו מקרוב:

אז מה יש לנו כאן, גיבוב של חומרים מהחיים, את המראות היא שמה כדי למשוך אנשים להתקרב ליצירות שלה, היא אומרת.

הכל נותן תחושה של ארעיות, חוסר סדר, חוסר ביטחון.

מפה, נעבור לאמנית הבאה: Alexandra Bircken

בירקן נולדה בקלן בשנת 1967, למדה אופנה לפני שעברה ללימודי אמנות.

היצירה, שמה : "Drape" ,"תלוי ברפיון".

היא מוסיפה שני מיצבים נוספים שהיא מכנה בשם: "יחידה 1, 2, "

היא אומרת בראיון ביו-טיוב שנערך איתה כי כל יחידה כזו היא עצמאית ועומדת ברשות עצמה ולכן קראה לעבודותיה בשם "יחידה.."

ומכיוון שונה:

המסגרות לעבודות שלה נראות אקראיות, לא מתוכננות שנאספו מגרוטאות שהרכיבה איכשהו יחד.

הכל נראה מקוטע, לא סגור, לא גמור.

החומרים זולים, זמינים והיא יוצרת אסטתיקה הפוכה, שונה,חדשה, לא מקובלת, כאילו זמנית ואקראית בכוונת תחילה, מרכיבה צורות וחומרים בתוך מסגרות. תמיד בתוך מסגרות שיוצרות קומפוזיציה מבנית ובה פריטים תלויים. פעם זה יותר תלת מימדי, כמו בדוגמה למעלה בה נראים הדברים תלויים כמו על חבלי כביסה, ופעם, כמו בהמשך, יותר דו מימדיים בדומה לרשת.

אני מתקרבת..

היא באה מתחום האופנה ולכן החומרים הטקסטיליים קרובים אליה במיוחד. היא עובדת בעיקר עם חומרים טבעיים כמו עץ, צמר, פיסות אריג סרוגות או ארוגות, זרדים, חלקי פירות אורגניים, כמו ליבות תפוחים וכד. כמובן שההקשר לעבודות נשיות מסורתיות- ברור כאן כמעט מאליו. היא נחשבת אמנית פמיניסטית רדיקלית.

George Herold .

הרולד פשוט לא נותן שמות ליצירותיו, שמורכבות מקרשים, קנווס, לכה, חוטים וברגים.

בתערוכה זו הוא מציג שתי דמויות שוכבות.

הרולד נולד בשנת 1947 ביינה, מזרח גרמניה, וחי היום בקלן.

הוא יוצר מתח בין הדמויות הגולמיות, הכאילו לא מעובדות שלו, הן נראות מינימליסטיות, שוכבות, אך יחד עם זאת יש הרגשה של אימפולסיביות בתנוחה שלהן. האחת, הסגולה, נראית כאילו היא נגררת על פני הקרקע כשידיה קשורות, והשניה נראית מקמרת את גבה באופן מיני מוגזם ומוחצן.

אלה שתי הפנים של האשה? ניתן לראות את הסתירה התפישתית בין הדמויות כאובייקטים, נטולות צלם אנושי לבין המומחיות האנושית שבבנית הפסלים.

כאמור, הדמויות עשויות מרעפי עץ של גגות בנוסף קנווס, לכה, חוטים וברגים. הצבעוניות העזה שלהן מאד בולטת ומושכת תשומת לב ב"מלאכותיות" שבהן.

עבודותיו של הרולד משחקות עם הציפיות של מה שאנו רואים כצופים, מהי אמנות, או מה היא אמורה להיות, ועם תפקידו של האמן ביצירת משמעות ואיתגור הצופה.

במבט ראשון, כשרק נכנסים לאולמות התצוגה, מתבלבלים, הכל נראה גיבוב נוראי של חומרים, צבעים, צורות בלתי מתקבלות על הדעת בהקשרים של אמנות. אולם, אחרי צפיה ממושכת יותר, התבוננות מקרוב, קריאה על היוצרים ועבודותיהם, ונסיון למקם אותם בתוך עולם האמנות, והתרבות העכשויים הדברים מתחילים לקבל צורה והגיון. בסופו של דבר אהבתי את מה שראיתי.

ולגבי הגלריה עצמה:

סאצ'י, הוא נדבן גדול, הוא גם הקים אתר ובו יכולים אמנים להציג את יצירותיהם, ללא תשלום. מי שרוצה לקנות דרך האתר, מוזמן לעשות זאת, ואין תשלום או אחוזים על המכירה. גם אני מוצגת שם, ופעם כמעט קנו ממני דרך שם ציור, למה הקונה התחרט בסופו של דבר, לאלוהים הפתרונים.. מי שרוצה לראות איך אני מוצגת שם, בבקשה:

http://www.saatchionline.com/art/Unknown-cypress/1218/725815/view

קצת רקע על סאצ'י, ובעיקר על האח הפעיל בשדה האמנות:

צ'ארלס סאצ'י - פרסומאי לשעבר, בעל גלריה, סוחר ואספן - נחשב לאחד האנשים המשפיעים והססגוניים בסצינת האמנות הבריטית והעולמית: הוא מציג בגלריה שלו רק את מה שנראה לו באותו הרגע; יום אחד הוא זורה אבק כוכבים על אמן ולמחרת הוא נפטר מכל עבודותיו; הוא אינו מוכן להתראיין ואינו אוהב להיראות בפתיחות של תערוכות, בגלריה שלו או באירועים פומביים אחרים.

"The Physical Impossibility of the Death in the Mind of Someone Living", דמיאן הירסט, 2001

הוא מעשן סיגריות רבות ושואף להפסיק; מאוהב עד מעל הראש באשתו השלישית, מנחת תוכניות הבישול נייג'לה לאוסון; ביתו מבולגן, קירותיו חשופים ומלאי מסמרים (כי עבודות מושאלות) ואת מה שנשאר כבר אין לו כוח לתלות; הוא כפה על עצמו דיאטה של אכילת תשע ביצים ביום וזה עבד. בנוסף, הוא סוגר חשבונות אישיים עם אמנים מסוימים ומפריך כמה מהשמועות שמופצות עליו, ועל השאלה מדוע לא הציג אמנות ישראלית בתערוכה "חשיפה: אמנות חדשה מהמזרח התיכון" הוא עונה: "שאלה טובה".

12 אנשים אקראיים

הוא נולד למשפחה יהודית ב-1943 בבגדאד שבעיראק. הוריו האמידים ניצלו את כספם וברחו מהרדיפות אל אנגליה. הם התמקמו בהמפסטד שבלונדון כשהיה בן ארבע. הוא למד בבית ספר נוצרי בדרום אנגליה ונרשם ללימודי תקשורת בקולג' בלונדון, בעוד שאחיו הקטן מוריס למד כלכלה. בגיל צעיר השיב למודעת דרושים בעיתון והגיע למשרת פקיד זוטר במשרד פרסום קטנטן בלונדון.

"התפקיד היה להשיג את כל העיתונים, למצוא את המודעה, להדביק עליה מדבקה כך שהלקוח יוכל לאשר שזה הופיע ואז הסוכנות קיבלה תשלום... עבודה חיונית, אין ספק", הוא כותב. סאצ'י מסביר כי רק המזל קידם אותו: "אחד היתרונות בחברה קטנה להחריד, היא שיום אחד הם התייאשו מכך שמחלקת הקריאייטיב (איש אחד!) שלהם נעדרה בעקבות מחלה ושאלו אותי אם אוכל להמציא מודעה עבור אחד הלקוחות".

"Self", מארק קווין, 1991

בלי ניסיון בכתיבה פרסומית או בכתיבה בכלל, הצליח סאצ'י לספק את הסחורה ולרצות את הלקוח. אחרי כמה שנים הקים עם אחיו את חברת הפרסום "סאצ'י וסאצ'י" שבאמצע שנות ה-80 נחשבה לגדולה בעולם. סגנונה אופיין בפרובוקציה, חוצפה והומור, והיא טיפלה בין היתר בקמפיין של מרגרט תאצ'ר בבחירות 1978 לנשיאות.

בכרזה שעיצבו נראה תור ארוך של אנשים מחוץ למשרד האבטלה בתוספת הכיתוב "העבודה לא עובדת", בהתייחס למפלגת הלייבור. לאחר שהבחירות נדחו בשנה יצרו האחים סאצ'י כרזה נוספת: "העבודה עדיין לא עובדת". אחדים טוענים כי לקמפיין היה חלק ניכר בניצחונה של תאצ'ר ושל המפלגה השמרנית. קמפיין ידוע נוסף נוצר בשביל מועצת החינוך לבריאות בנושא שימוש באמצעי מניעה. במודעה נראה גבר צעיר בהריון מתקדם, ותחתיו נכתב "האם היית נזהר יותר אם אתה היית זה שנכנס להריון?"

בריאות ויעילות

"האוסף הנכבד הראשון שלי היה גיליונות של המגזין הנודיסטי 'בריאות ויעילות'", הוא כותב. הוא הצליח לשמור עליו עד שאמו מצאה את הגיליונות, סטרה לו והעיפה אותם. בהמשך אסף חוברות קומיקס של סופרמן ותקליטים

של רוק אמריקאי. את יצירת האמנות הראשונה שלו קנה בגלריה בפאריס עם אשתו הראשונה, כתבת האמנות והעיצוב דוריס לוקהרט - ציור ריאליסטי של בתים פרבריים של דייוויד הרפר.

"My Bed", טרייסי אמין, 1998

לאחר כמה שינויים בחברת הפרסום, שהובילו לעזיבתם של האחים מהחברה, הם פתחו ב-1995 את M&C Saatchi ולקחו אתם כמה מהקמפיינים הגדולים. עוד ב-1986 פתח את "גלריית סאצ'י" כדי להציג את כמות העבודות שהצטברה אצלו. בעלת גלריה מתל אביב מספרת כי בשנות ה-90 לא היה נהוג להציג אוספים פרטיים, וסאצ'י נחשב לאחד החלוצים בתחום.

כאספן, סוחר וגלריסט - ובעיקר בזכות השילוב בין שלושתם לבין כוחו הכלכלי - נהפך סאצ'י לאחד האנשים החזקים והמשפיעים בשדה האמנות. החלל הראשון שלו התפרש על פני כמעט 3,000 מ"ר, והתערוכות הראשונות (1985-1987) כללו בעיקר אמנות אמריקאית מסוגים שונים - מינימליזם, פופ ומופשט, בהן עבודות של סיי טוומבלי, אנדי וורהול, דונלד ג'אד, פרנק סטלה, ג'ף קונס, רוברט גובר ורבים אחרים שעד אז לא הוצגו בבריטניה. ההשפעה של התערוכות היתה אדירה. אף שגבה תשלום בכניסה, המונים נהרו לגלריה, הביקורות געשו ואמנים בריטיים נחשפו לזרמים חדשים. מאוחר יותר מכר סאצ'י את רוב העבודות האמריקאיות.

בסדרת תערוכות שהציג בין 1989 ל-1990 השתתפו בין היתר עבודות של אמנים בריטים שפרצו לשדה המקומי והבינלאומי, כמו לוסיאן פרויד, ליאון קוסוף ופרנק אוארבך. ב-1988 נתקל לראשונה ביצירה של דמיאן הירסט בתערוכה "Freeze", שהאמן אירגן עם כמה מחבריו במחסן גדול. בעקבות זאת תמך סאצ'י בסכום קטן בתערוכה אלטרנטיבית נוספת שהקבוצה קיימה, וב-1992 הציג בגלריה שלו את התערוכה "YBA" (Young British Artist) שנתנה שם רשמי לתופעה, אף שלא היתה הראשונה להציגם (הראשונה היתה הגלריה serpentineב-1991. בתערוכה השתתפו אמנים כמו הירסט, שרה לוקאס, מארק קווין ועוד.

מעבר לתערוכות שקיים הוא פתח במסע רכישות אינטנסיבי של עבודות של אמנים בתחילת דרכם: מהתערוכה הראשונה של הירסט רכש את העבודה "אלף שנים" - קופסת זכוכית ובתוכה ראש פרה מרקיב רווי בתולעים ומוקף בזבובים; מטרייסי אמין הוא קנה את העבודה "כל מי שאי פעם שכבתי אתו 1963-1994" המורכבת מאוהל ובתוכו 102 שמות של מאהביה, וכן את העבודה "המיטה שלי" שלה בסכום של 150 אלף ליש"ט. עבודה זו הוצגה בתערוכת הפתיחה של חלל התצוגה החדש שאליו עבר מאוחר יותר, וגם הוקדש לה חדר קבוע בביתו הפרטי.

סאצ'י שאף לאתר את האמן החדש והבולט, דגש על כאלה שהתאפיינו ב"איכויות של כוכב". בכך תרם לא מעט להולדתו המחודשת של האמן כ"סלבריטאי". כך גם נולדה אחת התערוכות החשובות והמשמעותיות שאצר, שביטאה את גישתו ביחס לאמנות - היא צריכה לזעזע, לשבור טבואים ולגעת בשיגעון: התערוכה "סנסציה", שהוצגה באקדמיה המלכותית לאמנות בלונדון ב-1997 וכללה 110 עבודות של 42 אמנים. הבולטות ביניהן היו השערוריתיות ביותר, למשל עבודתו של מרקוס הרווי "מיירה" - דיוקן של רוצחת הילדים מיירה הינדלי העשוי מטביעות אצבעות של ילדים.

שופוהליק או גרגרן

הירסט מכנה אותו "שופוהוליק" וסאצ'י משיב כי הוא "גרגרן של החדש". הוא נוהג לרכוש עבודות של אמן מסוים, להצביע עליו כ"דבר החם הבא", לחשוף אותו לקהל רחב ולאספנים ולהוציאו שוב לשוק כשערכו גבוה פי כמה. ב-1991 קנה את העבודה "עצמי" של מארק קווין - פורטרט עצמי של האמן עשוי מכמות אדירה של הדם שלו במצב קיפאון - וב-2005 מכר אותה ב-1.5 מיליון ליש"ט, סכום גבוה הרבה יותר משוויה כפי שהוא מוערך היום (השנה נמכרה העבודה ב-300 אלף ליש"ט לגלריית הדיוקנאות הלאומית בלונדון).

"קניתי את התערוכה הראשונה של סינדי שרמן שהוצגה במסגרת תערוכה קבוצתית. זו סדרה של סרטי סטילס בשחור-לבן שמוסגרו יחד כקולאז' של עשרה דימויים, והמשכתי לקנות עבודות שלה גם בשנים לאחר מכן", הוא כותב. "כמו כן קניתי את רוב העבודות מתערוכתו הראשונה של ג'ף קונס שכללה כדורי-סל צפים באקווריום זכוכית, שואבי אבק ומכשירים אחרים בתוך ויטרינות מוארות בפלוריסנט".

סאצ'י. ממרגרט תאצ'ר לדמיאן הירסט (תצלום: ג'יימס קינג)

אותה בעלת גלריה תל-אביבית מספרת כי "הוא נהפך ליותר סוחר וספקולנט בשוק האמנות מאז שנות ה-2000. הוא קונה כמות אדירה של עבודות במחירים נמוכים ולאחר זמן מה הוא מסוגל למכור הכל במכירה פומבית, למורת רוחם של הגלריסטים והאמנים. הם מעדיפים למכור לאספנים אמיתיים, שעם מותם יתרמו את האוסף שלהם למוזיאון כלשהו".

"אני לא קונה אמנות כדי להשתלב בין אמנים או ככרטיס כניסה לתוך מעגל חברתי", טוען סאצ'י. "ברור שיש כמה אמנים שמתבאסים כשמוכרים את עבודתם. אבל זה לא יעזור להם להתבכיין על כך. ובכלל, אם אמן מייצר עבודה טובה, העובדה שמישהו מוכר קבוצה של עבודות חזקות שלו לא אמורה להזיק לו כלל, ובעצם יכולה רק לעורר את השוק.

"אני קונה אמנות שאני אוהב. אני קונה אותה כדי להראות אותה בתערוכות. אחר כך, אם בא לי, אני מוכר אותה וקונה עוד אמנות. כך אני עושה כבר 30 שנה. אני חושב שהיום רוב האנשים בעולם האמנות כבר מבינים את הרעיון".

בנוסף לכל אלה פתח סאצ'י אתר אינטרנט, שבו יכול כל אמן להעלות את עבודותיו, להציג ולמכור אותן. באתר רשומים יותר מ-20 אלף אמנים, ובכל שבוע נרשמים 800 נוספים. בכל יום נספרות באתר כשלוש מיליון כניסות. "אני מבלה כל יום שעות בהתבוננות על עבודות של סטודנטים באתר", הוא אומר. את הביקורות על האתר, הטוענות כי יש בו הרבה אמנות סתמית ואין שליטה על האיכות, הוא מבטל. "יש דברים טובים ודברים רעים, בדיוק כמו שתראו בכל סיור גלריות לאמנות עכשווית. הרבה פחות מאיים להסתובב במרחב הווירטואלי מאשר שאיזה גלריסט מבחיל יתנשא עליך".

(גלריה, עיתון "הארץ", יום שני 21 בספטמבר 2009 מאת: אלי ערמון אזולאי)

להתראות בפוסט הבא!

יש עוד אמנים שיש להראות, שהציגו בתערוכה...