קיטש, אירוטיקה ותמימות ב-Wallace Collection

ביום חורפי קר, קודר ומעונן, כמו שרק אפשרי בלונדון, החלטנו לחזור  וללכת  למבנה היפה שבתוכו מצוי אוסף וואלאס, שהוא אוספו הפרטי של האציל שתרם את כל אוצרותיו לרשות הציבור.

הבניין שמתפקד למעשה כמוזיאון לכל דבר, נמצא בלב העיר, מעט מאחורי רחוב אוקספורד.

משום שהוא פחות מוכר מהמוזיאונים המרכזיים המפורסמים, באים אליו פחות אנשים, אם כי באותו יום ראשון בו ביקרנו במקום, היו אורחים רבים למדי. כמו תמיד כאן, בני כל הגילאים מגיעים, צעירים, הורים עם ילדים קטנים, מבוגרים ואף זקנים בכיסאות גלגלים.

יש במקום אוסף מרשים של יצירות פאר של מיטב אומני אירופה מתקופת הרנסנס ועד המאה התשע עשרה, אך את אלה  נשאיר לאחרים שיתלהבו מהם, אני אספר לכם היום דווקא, על ציורים אחרים, ציורי קיטש, אירוטיות ותמימות מאוסף המקום.

הם תלויים יחד עם האחרים, חולקים את אותם הקירות, צבועים באותם הצבעים, אך האווירה והמסרים הכפולים העולים מהם, שונים.
פעמים רבות הנושאים מתערבבים, כלומר האירוטיקה מתערבבת עם הקיטש ואנחנו תוהים, האם הם היו תמימים?

נתחיל מהציורי הרוקוקו של בושה ופרגונאר; כנראה שתמיד היו גברים שהעדיפו נערות צעירות אך בתקופה זו של המאה השמונה עשרה בחצר המלך הצרפתי, היתה פריחה מיוחדת בנושא הנערות הצעירות שמענגות את עיני הגברים ואולי אף יותר, אך אנו נסתפק בתחום הויזואלי.

מה ציור זה רוצה לומר?
או ציור זה שנעשה כה מפורסם ומהווה אחד ממלהיטי האוסף:

הנדנדה.... של הצייר הצרפת אהוב המלך לואי החמישה עשר, פרגונאר, (Fragonard 1732 - 1806 ) שצייר אותו בשנת 1767. בקלות ניתן לראות שהנערות האלה צעירות ביותר, 12 - 14 לכל היותר, עדיין לא נשים.
יש בהן עדיין את תום הילדות, הסביבה פסטורלית, חלומית, הצבעים בהירים בהתאמה, צבעי פסטל רכים ואוריריים. הקומפוזיציה אלכסונית, מלאת תנועה ומכניסה את הצופים למתח למרות ה"עידון" שבציור.
ונעבור לעוד כמה מפניני המקום

זה מתקופה מוקדמת קצת יותר, מהברוק האיטלקי, אך הרוח היא אותה הרוח.

ונעבור לנושאים כבדים יותר!...המערבבים קדושה באירוטיקה, וזה חזק הרבה יותר.. זהו ציורו של Dominique Papety האיטלקי (1843). אנחנו מתקדמים עם השנים. הציור נקרא "הפיתוי של הילאריון Hilarion הקדוש.
אנחנו רואים את הנזיר המתבודד, הסגפן כשמולו עומדת הFemme Fatale האולטימיטיבית, אך הוא מסתייג..
הסצינה היא כמו על במה, נוכחת חזיתית מולנו, הצופים כשהרקע, בא רק לליווי שמתאר את המקום המבודד ואת השולחן העמוס כל טוב, מלכודת מפתה גם היא של מאכלי תאוותנות. הצבעים חזקים והציור , להבדיל מהציורים הקלילים הקודמים עם המכחול המלטף, צבוע במכחול עם קוים חזקים וברורים. כמובן שהאישה המפתה לבושה בצעיף, או שאולי זו גלימה  אדומה כדם, צבע החטא, אך הגלימה שקופה דיה כדי שנוכל להנות ממיתאר גופה הענוג של האישה.

או הציור הזה:
אותו צייר Ary Scheffer Francesca de Rimini בשנת 1835.  סביב הציור יש סיפור קצת מסובך ומורכב. הוא מתאר סצינה שמתארת נשיקה בין זוג אוהבים חוטא. האישה נשואה לאחיו המבוגר של המאהב. הבעל הקנאי ראה אותם יחד קוראים את סיפור האהבה של סיר לנסלוט וליידי גונוויר, (הסיפור מתקופת ימי הביניים). שתי הדמויות בצד ימין  בחשיכה המתבוננות גם הן במתרחש הן דנטה ווירגיליוס במסעם המשותף ב"מסדרונות" הגיהנום.  הבעל, בסיפור התרגז כל כך עד שרצח אותם. ומה מצא לנכון הצייר לצייר? את מוסר ההשכל לפי דעתו, את הסצינה הזו. הם מצויים בחושך, רק דמויותיהם מוארות והסדין הלבן מבליט עוד יותר את צחות בשרם על רקע האפלה. 
או הציור הזה:

זהו הסיפור אודות האריה המאוהב. והסיפור, עם מוסר השכל בצידו, הולך כך: האריה התאהב ברועה היפיפיה.
היא פחדה מצפורניו החדות, ואביה אמר לו להגיד לאריה להוריד את הציפורניים, אם הוא רוצה להיות איתה, הוא הסכים.. ואז אנחנו רואים אותו יושב בביטחה בחיקה, והיא גוזרת את ציפורניו כשמאחור, נמצאים הציידים ושאר הרועים ומחכים לרגע בו לא יהיו לו עוד ציפורניים...
הדמיון לסיפור שמשון ודלילה, הכרחי. שם הצייר Camille Roqueplan  שחי בין השנים 1800 - 1855.
גם פה הקומפוזיציה היא אלכסונית ואנחנו יכולים להבין את המתח שעולה מהציור, אם חושבים על העתיד.
כל חינה של הנערה נמצא בפניה וחזה היפה החשוף.. האריה נראה רגוע ומשתוקק כאחד. הצבעים שלהם, בחזית הציור בהירים בעוד הרקע חשוך כדי להדגיש את דמויותיהם ולחדד את תשומת הלב לגמרי בהם.
ודוגמא אחרונה לשימוש במשלים, סיפורי דת , סיפורים עממיים להביא ייצוגים להעלאת המורל:
הסיפור על יהודה ותמר:

"תמר הייתה אשתו של ער, בנו הבכור של יהודה. לאחר שער נפטר מסיבות שלא מפורטות בפירוש, אלא שהיה רע בעיני ה', נישאה תמר בהתאם לנוהג הייבום לאחיו אוֹנָן. אונן סירב להפרות אותה ושפך את זרעו ארצה (ומכאן הביטוי "אוננות" בעברית ובשפות אחרות) – היות שעל פי מהות הייבום, הילד שהיה אמור להיוולד מזיווגם לא יישא את שמו אלא את שם אחיו. על פי המסופר, הדבר לא מצא חן בעיני ה', ועל כן נענש אונן בידי שמים במוות: "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת, גַּם-אֹתוֹ" (בראשית ל"ח, פס' י). לדעת פרשנים אחדים, ציון המילה 'גם' רומז כי גם ער חטא בהשחתת זרעו.

על פי הנוהג אמור היה בנו השלישי של יהודה, שלה, להינתן לתמר; אולם יהודה חשש שמא גם הוא ימות כשני אחיו לפניו, ולכן דחה את זיווגו לתמר בטענה כי הוא צעיר מדי. תמר, שחשדה כנראה כי אין בכוונת יהודה לממש את חובתו, ישבה במקום הקרוי פתח עיניים עטופה בצעיף וחיכתה ליהודה שהיה אמור לעבור בדרך הזו. יהודה, שפגש בה "במקרה", חשב אותה לזונה מכיוון שהייתה עטופה בצעיפים והתפתה לשכב עמה. כתשלום על המעשה הציע לה גדי עיזים מעדרו אך מכיוון שהעדר לא היה עימו באותו הרגע דרשה תמר כערבון את חותמו, את פתילו ואת מטהו. הפתיל, המטה והחותם היו חפצים אישיים אשר היה בהם כדי להעיד על בעליהם.

כתוצאה מפגישתם הרתה תמר. כאשר התגלה הריונה, הודיעו ליהודה כי היא זנתה (שכן אמורה הייתה לשבת בבית אביה ולא להתראות עם גברים) – והוא ציווה להוציאה להורג בשריפה (פס' כד).

ואולם, בטרם ביצוע גזר הדין גילתה תמר את זהות האב: "וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה"(פס' כה). יהודה נאלץ להודות בגלוי, ואמר "צדקה ממני". כתוצאה מזיווגם נולדו התאומים פרץ וזרח. על פי המסופר, הראשון הוציא את ידו, וסרט נקשר עליה. ואז התפרץ השני ויצא ראשון, ולכן נקרא שמו פרץ, שממנו התחילה למעשה שושלת המלוכה (פס' כח-ל)."

[עריכה]wikipedia.org/wiki/תמר_(אשת_ער)

מצאתי את הציור גם באינטרנט:

הצייר הוא Horace Vernet.

הנוף אקזוטי לגמרי, כפי שאנשי המאה השבע עשרה ראו בעיני רוחם את ארץ ישראל. כמובן שהסצינה שנבחרה לציור היא רגע השיא של הסיפור, לפי דעת הצייר, לפי מיטב רוח הבארוק. לבחור את רגע המתח הגדול ביותר. פה אנחנו רואים את סצינת הפיתוי, את  תמר יושבת בחיקוי לזונה ואת יהודה שמתפתה, הם לבושים בבגדים האקזוטיים של המזרח, כאמור,  עם הגמל, כסמל לחיי המזרח, גם פה, הצייר בוחר להראות את הדמות הנשית כמכסה טפח וחושפת טפחיים.

ומכאן לציורי ה"תמונות החלקות" כמו שגידי קרא להם,

ועוד Close up אחד, באמת ,כמו המלאכים ב"תמונות החלקות" של ימי ילדותנו..

מתוק?

ותראו איך נראית השומרת בחדר הזה:  היא אמיתית..

ועוד כמה ציורי קיטש תמימים לסיום, ציורים סנטימנטליים כמו שאהבו אותם במאה התשע עשרה.

מלאי תמימות, צבעים חמים, נוף פסטורלי, שלוש  הדמויות נמצאות בלב הטבע הנעים, הרך, החמים, לא כמו הטבע האכזרי והסוער שמופיע לעיתים כה קרובות בתקופה זו בציורים. האם אלה גבר ואישה? או שתי נשים? לא מצליחה להבחין, והילד הקטן והכלבלב לרגליהם, הכל כה מתוק..

כמובן שהציורים עשויים לעילא ולעילא מבחינת המיומנות הטכנית של הציור! תחושת החומר מאד ברורה, הסאטין של השמלה, העלים בקידמת הציור, העור הצח של העלמה הנאוה..

וכאן, עוצרים להתרעננות, תפילה ואכילה, בלב הארץ.

או חופשת הקיץ של אלה:

זה עוד שריד מתקופה מוקדמת יותר, המאה השמונה עשרה, אבל גם אז, האצולה והבורגנות הגבוהה אהבה לבלות בחיק הטבע.

האם חושבים שפעם, בתקופת ציורי המופת, כל הציורים היו איכותיים באותה המידה? האם כולם היו מורמי מצח?

בני אדם הם בני אדם, אהבו ואוהבים תמיד, לאורך כל הדורות את אותם הדברים, מפתחים טעמים דומים.

הציורים נעשו בידי גברים, נועדו לגברים, ראו מה אחוז הנשים בציורים, לעומת דמויות הגברים ובאיזה אור ציירו אותן. כמובן שיש גם ציורים אחרים, רציניים יותר, כבדי מצח יותר, אבל הרוח הכללית ששורה פה היא זו.

אם בכל זאת תרצו טעימה של משהו אחר פה:

יש במוזיאון גם דברים אחרים מקסימים:

ארונות עם כלי זכוכית ופורצלן, למי שאוהב, וקופסאות קטנות מזהב ואמייל ואבנים טובות

ןתמונות קטנות עם דיוקנאות, שהיו כה מפורסמים בזמנים שלפני המצלמה

זהו, להיום.

זה הבניין מבחוץ:

וגידי עם היד השבורה

http://www.wallacecollection.org/