חיפאית בלונדון: דצמבר 2011

יום רביעי, 21 בדצמבר 2011

תערוכה קטנה ומקסימה של ויליאם מוריס

התערוכה , עליה אני רוצה לספר, לא מביאה את כל מיגוון יצירתו של מוריס, לא את ציוריו, ולא את רהיטיו, אך גם מה שיש בתערוכה זו, הספיק כדי להכניס אותנו לאוירה.

http://www.twotempleplace.org/

האכסנייה בה נמצאים המוצגים, מתאימה שכן הבית נבנה בערך באותו הזמן,בו פעל מוריס, שלהי המאה ה-19. הבית נבנה עבור האדם העשיר ביותר שחי אז בארה"ב, ויליאם וולדורף אסטור, שמהפחד על איומים לחטוף את ילדיו, נטש את המולדת לטובת לונדון ובנה את הבית על הגדה של התמזה, ליד Victoria Embankment

http://londonist.com/2011/10/two-temple-place-londons-newest-art-and-exhibition-space.php

בקישור תוכלו לקרא ולראות עוד על המבנה. הבית נבנה בסגנון ניאו גוטי בשנת 1895 והב.רבה מהעיצוב במקורי שלו שנמר, למרות שנפגע קשה בהפצצות במלחמת העולם השניה..

זה כל כך קרוב אלינו הביתה, רק צריך לחצות את הנהר, ובכלל לא ידעתי שזה קיים, צריך כל הזמן לפשפש וחפש מודעות קטנות ובליפלטים,שמפוזרים פה ושם, על מנת לדעת למצא את כל המקומות החבויים, המקסימים האלה.

ויליאם מוריס נולד למשפחה אמידה ומעולם לא חווה בעיות כלכליות. ב- 1853 הוא החל ללמוד בקולג' באוקספורד, ושם פגש את האמן אדוורד ברן-ג'ונס. תחילה הם רצו להיות כמרים, אך לבסוף החליטו להעביר לזולתם את הרעיונות הרוחניים לא באמצעות הדת אלא באמצעות האמנות ותבונת הכפיים

בעקבות התערוכה הבינלאומית שהתקיימה בארמון הבדולח בלונדון ב-1851, אשר בה הוצגו מוצרים שיוצרו בעבודת מכונה, קמה תנועת אמנויות ואומנויות (Arts and Crafts) שחבריה האמינו שלעיצוב התעשייתי השפעה מזיקה על החברה. התנועה כללה מגוון של אמנים, סופרים ואומנים. ביניהם, היו שהביטו בערגה לעבר ימי הביניים, בעוד האחרים, היו סוציאליסטים ורפורמיסטים.

ג'ון ראסקין ווילאם מוריס התקיפו את הטעם הרע שבמוצרים המיוצרים במכונה. מטרתם הייתה להחיות את מלאכות היד. חלוצי תנועת הארטס אנד קראפטס עשו מאמץ גדול להחזיר פשטות וכנות לעיצוב. החומרים בהם השתמשו לבנייה, כללו חומרים אנגלים מסורתיים, כמו עץ אלון שעובד בעבודת יד, אבן גיר, ולבנים אדומות.

הרעיון שסביבה של בניינים, ריהוט וקרמיקה, המעוצבים היטב, תשפר את מרקם החברה, הובע על-ידי ויליאם מוריס, והיו שחזרו עליו, שוב ושוב, מאוחר יותר. כדי להשיג מטרה זו, עסקו האומנים בגאווה במלאכתם, ושללו את תוצרת המכונה. הם שאפו להבטיח ייצור בעבודת-יד בשיטות מסורתיות, למרות התחרות ההולכת וגוברת מצד המכונה. עבודת היד נתפסה בעיניהם כמקור לסיפוק אישי, לכבוד לעובדים, לאנושיות, לבריאות ולשלמות. אורח החיים מימי הביניים שימש להם כמודל לחיקוי בבטאם געגועים לתקופה הקדם-תעשייתית.

ןיליאם מוריס הקים ב-1861 את חברת מוריס ושות' (Morris and Company), שייצרה מוצרי טקסטיל, שטיחים, טפטים וריהוט.

הם המליצו לאדריכלים ולמעצבים, ללמוד את תהליכי העבודה בימי הביניים. אמונתם בעליונות המוסרית והאסתטית של הסגנון הגותי, שימשה מקור השראה לדור של אדריכלים-מעצבים, ועוררה התלהבות מסגנון התחייה הגותית, גם מחוץ לאנגליה.

בנוסף, החבורה מצאה השראה גם בסיפורים, וכתבים של ימי הביניים או שעסקו בנושאים שנלקחו מחיי גיבורים בימי הביניים.

בתערוכה, בה ביקרנו היו בעיקר עיצובי בדים שלו, גם חלק מהבדים עצמם וגם סקיצות על נייר וכמו כן ויטראג'ים שנהג לעשות עם נושאים של ימיה"נ, וגובלנים רקומים נהדרים סביב אותם הנושאים.

לא נתנו לצלם בתערוכה, לכן עשיתי זאת בסתר, כשגידי עוזר לי, לכן, לא תמיד הצילומים משובחים.

עימכן/ם הסליחה!

קודם כל האכסניה:

ממש על גדות הנהר.

כותרת שם התערוכה.

ישן וחדש נושקים זה לזה, כמו בכל כך הרבה מקרים בלונדון

הכניסה

ואז המוצגים עצמם:

ספר שאייר מוריס, בסגנון כתבי היד של ימי הביניים

האולם הראשון, הגדול בבית, בו מוצגים הגובלנים הגדולים

ויטראג' עם דמויותיהן של טריסטאן ואיזולדה. האגדה על טריסטן ואיזולדה היא טרגדיה ורומנסה רבת-השפעה, שסופרה שוב ושוב אינספור פעמים ובווריאציות שונות. הסיפור הטרגי על ניאוף ואהבה בין האביר הקורני טריסטן (טריסטראם) והנסיכה האירית איזולדה (איזולט, איזוט ועוד), קדם וקרוב לודאי שהשפיע על הרומנסה הארתוריאנית של לנסלוט וגוויניבר, והייתה לו השפעה משמעותית על האמנות והספרות המערבית מהופעתו לראשונה במאה ה-12 ואילך. בעוד שפרטי הסיפור משתנים ממחבר למשנהו, מבנה העלילה הכללי נותר דומה במידה רבה.

טריסטן נוסע לאירלנד כדי להביא עימו בחזרה את איזוט הנאווה ככלה לדודו המלך מרק. בדרך חזרה, הם שותים בטעות שיקוי-אהבה הגורם לזוג להתאהב נואשות למשך שלוש שנים. על-אף שאיזוט נישאת למרק, השיקוי מאלץ אותה ואת טריסטן לחפש אחת אחר השני בשביל לתנות אהבים. אף על פי שהדמות האצילית הארתוריאנית הטיפוסית תבוש במעשה שכזה, שיקוי-האהבה השולט בהם משחרר את טריסטן ואיזוט מכל רסן. בכך, ברול מציגם כקורבנות. יועצי המלך מנסים שוב ושוב להעמיד את הזוג לדין באשמת ניאוף, אך פעם אחר פעם הזוג עושה שימוש בתכסיסים כדי לשמור על חזותם התמימה. לבסוף, השפעת שיקוי-האהבה מתפוגגת, ושני האוהבים חופשיים לבחור האם להמשיך במערכת היחסים שלהם, אם לאו. הסיום של ברול מעורפל מן הבחינה המוסרית,

המשכנו לכיוון המדרגות

ובמבט אחר

זהו שוב, ספר בכתב יד , אך הפעם, אמיתי מימי הביניים, שממנו לקחו מוריס וחבריו דוגמא וקיבלו השראה.

דוגמא של טפט על הקיר, מיצירותיו.

ובמבט מקרוב.

מוטיב הפרחים הוא טיפוסי לעבודותיו. ההשראה באה משטיחים פרסיים, ומאמנות המזרח הרחוק, משטיחי קיר אירופיים מהתקופה הגוטית ומהאספנות הויקטוריאנית שהיתה כל כך אהובה אז. אנשים אספו פרחים וייבשו אותם והתהדרו באוספים שלהם.

הצבעים, לעיתים רכים, כמו במקרה כאן, אך לעיתים גם חזרים ואפילו מנוגדים.

לעיתים יותר נאמנים למציאות ולעיתים מסוגננים, אך תמיד אסטתיים ומעודנים לעילא ולעילא.

(לא סתם התמרדו נגדם המודרניסטים אחר כך ורצו לשבור את כל התבניות האלה).

הוילון הגדול שתלוי באולם המרכזי, גם הוא שלו, בצבעים מעודנים'
על הקיר ממוסגרות גם דוגמאות של הכנות לבדים/טפטים/אריגים, חלקם כבר מודפסים,

וחלקם רק סקיצות על נייר

או על נייר משובץ, הכנה לדפוס

ועוד ויטראג''

כיסוי לכרית, שמונחת על ספה בצד,מוטיב מסוגנן בשני צבעים

ושוב ויטראג' עם נוף צפוני שמשמש כחלון היום,

עולים לקומה השניה:

דמות מגולפת מעץ, ישנן 3 כאלה, במעלה המדרגות, שלושת המוסקטרים. גרם המדרגות- מקורי מהבניין המקורי, עשוי מהגוני.

וזוהי התקרה, גם עם ויטראג'. משכנע, לא?

גובלן גדול שזה עתה חזר משיחזור על ידי בית הספר המלכותי לריקמה, תלוי גם הוא.

הנושא הוא השושנה. זהו נושא אהוב ומוכר בימי הביניים. השושן הוא מטפורה לאהבה, לשפתיים, לרגשות מעודנים..

ופרט מקרוב, כדי שתוכלו לראות את הריקמה

וזהו, תמיד במוזיאונים הקטנים יש חנויות חמודות המוכרות דברים חביבים, וגם הפעם לא התאכזבנו,

ועוד משהו לחג המולד

ואז יש גם בית קפה קטן עם מעדנים טובים ותה אנגלי חזק וטוב

אתם רואים את הדוגמא הפרחונית של הוילון?

כשיצאנו, החל להחשיך, השמים לבשו ורוד

והעצים הערומים אמרו שירה

חג חנוכה שמח!

תערוכת צילומים שונה ומעניינת של אנני לייבוביץ'

http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/944/965.html
ברחוב קטן ויפה במייפייר, איזור של גלריות, ישנה גלריה יפה ושמה HAMILTON' S
ובה מתקיימת תערוכה מעניינת מאד, של הצלמת המפורסמת מאד אנני לייבוביץ'.
http://uk.search-results.com/fr?q=annie+leibovitz+gallery&desturi=http%3A%2F%2Fwww.aerofilms.cz%2Ffilmy%2F111-Annie-Leibovitz-Zivot-objektivem%2F&initialURL=http%
התערוכה נקראית "עליה לרגל". זוהי תערוכת חיפוש,אומרת לייבוביץ' על התערוכה. הרעיון היה ללכת לסיור, לחפש דבר מה.
הצילומים התחילו בעזרת מצלמה דיגיטלית קטנה. זו הפעם הראשונה שלייבוביץ' מציגה תערוכת צילומים דיגיטליים.
הצילומים היו בתחילה ללא אג'נדה מוגדרת, פרט לזה שכולם צולמו על ידה כשהיא הרגישה צורך לצלם.
אבל כשהתאסף גוף של עבודות, היא הכינה לעצמה רשימה של מקומות אליהם רצתה להגיע ושבהם רצתה לבקר.

"ג'ורג'יה אוקיף (הציירת)http://www1.amalnet.k12.il/sites/Mifgashim/Pages/georgiaokiff.aspx היתה עבורי דמות ענקית, מעורפלת כאמן. ביקרתי בסטודיו שלה בניו מקסיקו והתחלתי לבכות. משהו היכה בי בדרך בה היא חיה. הקוים החסכוניים שלה, כל דבר מסביב העיד על חסכנות ודלות, וזו תזכורת לכולנו שאיננו זקוקים להרבה. היא חיה חיים פשוטים, עבדה כל יום, גידלה ירקות בגן, אכלה היטב. היא היתה אמיתית.

זהו שלד של נחש פעמונים בסטודיו של אוקיף. היא היתה מטיילת כל יום בסביבות ביתה, שנמצא כידוע במדבר, אוספת אבנים וסלעים ומביאה אותם לגינתה. בטיולים גם היתה הורגת נחשים והיתה מפחידה את אורחיה עם נחשים שהיתה שולפת ממגירות אצלה.
יתר המקומות אליהם הגיעה הם נקודות ציון שפשוט משכו אותה. היא בחרה את האובייקטים שפוט, כי מצאו חן בעיניה או דיברו אליה.
למרות שבדרך כלל היא צלמת פורטרטים, אין אף דמות אדם בפרוייקט הזה שערך שנתיים.
לאט, לאט, במהלך הצילומים, היא עברה לצלם במצלמות גדולות יותר ומשוכללות יותר, בחצובה וגם הוסיפה אסיסטנט.
אבל, הנושאים נשארו אישיים.
הצילומים לעיתים מסוגננים, כמו ההר האדום ליד אוקיף, שלמעשה אינו גבוה במיוחד, אך נראה מרשים מאד בזכות הטקסטורה המגוונת שבו.

או מופשטים כמעט, או לעיתים סתם מראות טבע כמו במפלי הניאגרה, חדרי שינה ואובייקטים מיוחדים, שלצערי לא יכולתי להביא כאן, כי אי אפשר היה לצלם בתערוכה ונאלצתי להשתמש רק בחומרים מהאינטרנט, כמו הכפפות והצילינדר שאברהם לינקולן חבש בליל הרצחו, המוסך של פיט סיגר, המצפן של לואיס וקלרק שנמצא במוזיאון הסמיתסוניאן בוושינגטוןדף מתוך ספר עם עלים מיובשים של צמח שדרוין הביא ממסעותיו שנמצא במוזיאון הטבע בלונדון וכו.
הכל מעניין.

מחירים?
פורמט קטן של צילום מתחיל ב: 9,500 דולר
פורמט גדול של צילום מתחיל ב:16,000 דולר.
לרשותכם.
הרי הצילומים מוצגים בגלריה פרטית, מסחרית.

זהו שלד של יונה, מהאוסף של דרווין במוזיאון הטבע בטרינג, אנגליה

האופנוע של אלביס, הארלי דייוידסון 1957, נמצא בגרייסלנד, ממפיס, טנסי

מטרת ה"לב" של אני אוקלי,אחד מהפעלולים הכי מוצלחים של אני אוקלי היה לירות דרך מרכזו של לב קטן שהיה על כרטיס ברכה, ממרחק של 40 רגל. גודלו של הכרטיס הוא 1.3X1. הכרטיס נמצא באוסף פרטי בלוס אנג'לס.

מפלי הניאגרה, שם החל כל המסע. היא נסעה לשם עם שלוש בנותיה הקטנטנות (היא בת 62 היום, והבנות בנות 4 ושנתיים)
וכשהגעיו לשם, ראתה שהבנות המומות מהמראה, ואז גמלה בה ההחלטה לחפש דברים מעניינים ולצלם אותם.

החולצה של אמילי דיקנסון, בבית אחיה, אמהרסט, מסצ'וסטס. הפער בין החולצה הלבנה, הצנועה והפשוטה הזו לבין רוב מושאי צילומיה של לייבוביץ' שהיו אייקונים של אופנה ושל זוהר הוליוודי שמצטלמים במיטב מחלצות האופנה- פשוט ענק!

חדר השינה של וירג'יניה וולף, אנגליה

המיטה של פרוייד, במוזיאון פרוייד בלונדון.

חדר החושך של הצלם אנסלם אדמס.

מחסן האביזרים של להקת מרתה גרהם

http://www.usatoday.com/video/news/annie-leibovitzs-personal-pilgrimage/1288497411001
זהו קטע וידאו קצר שנערך איתה לכבוד התערוכה.
היא מתארת את מסע ה"צליינות" והעליה לרגל שלה למוזיאון של מריון אנדרסן, הזמרת האפרו/אמריקנית הדגולה, כשעדיין קראו להם כושים.

"אנני" ליבוביץ' (באנגלית: "Annie" Leibovitz; נולדה ב- 2 באוקטובר 1949. היא צלמת פורטרטים אמריקאית ממוצא יהודי המתגוררת בניו יורק, אשר סגנונה האומנותי מאופיין בשיתוף פעולה קרוב בין הצלם ובין המצולם.

היא השלישית מבין שישה ילדים. אמהּ, מרלין ליבוביץ', הייתה מורה למחול מודרני ואביה, סאם ליבוביץ', היה לויטננט קולונל בחיל האוויר האמריקני. המשפחה שינתה את מקום המגורים לעתים קרובות בשל עבודתו של האב, וליבוביץ' צילמה את התמונה הראשונה שלה כאשר הוצב לשירות בפיליפינים במהלך מלחמת וייטנאם. ‏‏

כאשר למדה בבית ספר תיכון החלה להתעניין באומנות והחלה לכתוב ולנגן. היא נרשמה למוסד לאומנויות בסן פרנסיסקו שם למדה ציור. והמשיכה לצלם גם תוך כדי שהיא עובדת בעבודות מזדמנות, בהן אף עבדה בין היתר כמתנדבת בקיבוץ עמיר שבגליל העליון למשך כמה חודשים בשנת 1969.

ליבוביץ' העידה שבמהלך לימודיה בסן פרנסיסקו היא הושפעה רבות מהצלמים רוברט פרנק ואנרי קרטייה ברסון: "סגנונם של רפורטז'ה אישית - שנלקחה בצורהגרפית, הייתה דבר שהתאמצנו להשתוות אליו..."למרות שעיקר צילומיה הם דיוקנאות של ידוענים, היא אמרה שאיננה אוהבת את המילה: "תמיד התעניינתי יותר במה שהם עושים ומי הם, ואני מקווה שעבודתי משקפת זאת". ליבוביץ' אמרה שהיא מנסה לתפוס חלק מהאיות של האובייקט בכל תמונה.
היא החלה לעבוד כצלמת מערכת במגזין רולינג סטון שהיה אז בחיתוליו. שלוש שנים לאחר מכן היא מונתה לצלמת הראשית של המגזין,

התמונה הראשונה שצילמה היתה דיוקן של ג'ון לנון המזוקן, חודשים ספורים לאחר פירוק הביטלס, ששובצה בשער המגזין. ב-1973, כשהיתה בת 24, נהפכה ליבוביץ לצלמת הראשית של המגזין, תפקיד שאותו מילאה עשר שנים. במשך שנותיה ב"רולינג סטון" צילמה ליבוביץ עשרות מוסיקאים, שביניהם בוב דילן, פטי סמית, בוב מארלי והרולינג סטונס, בתמונות שעיצבו במידה רבה את חזותו של המגזין.

ב- 8 בדצמבר 1980 צילמה ליבוביץ' את ג'ון לנון, והבטיחה לו שהוא יופיע על שער המגזין. ‏‏בתחילה ניסתה ליבוביץ' לצלם תמונה של לנון לבדו, כפי שהתבקשה על די הרולינג סטון, אך לנון התעקש שאשתו יוקו אונו תופיע לצידו על שער המגזין. ליבוביץ' ניסתה לצלם תמונת נשיקה הזהה לזו שמופיעה על עטיפת אלבומם "Double Fantasy" משנת 1980, תמונה שמאוד אהבה. היא ביקשה מג'ון להתפשט ולהתכרבל לצידה של יוקו. על התמונה אמרה ליבוביץ':

	מה שמעניין זה שהיא אמרה שהיא מתכוונת להוריד את החלק העליון שלבשה, ואני אמרתי לה: "תשאירי את הכל עלייך" - ולא תכננתי מראש כלל כיצד תיראה התמונה, ואז לפתע הוא התכרבל לצידה. זה היה מאוד מאוד חזק. לא יכולת שלא להבחין שהיא קרה אליו, וזה היה נראה כאילו הוא דבוק אליה. אני חושבת שזה היה מדהים להביט בפולארויד הראשון וששניהם היו מאוד נרגשים. ג'ון אמר: "תפסת את מערכת היחסים שלנו במדויק. תבטיחי לי שזה יהיה על השער". הבטתי לו בעיניים ולחצנו על זה יד.

עבודותיה של ליבוביץ ב"רולינג סטון" הקנו לה שם של צלמת אמינה, והפכו אותה לאחד מהשמות הידועים בעולם הצילום. הדיוקנות שצילמה היו מיוחדים ופורצי דרך בזמנם, בשל תשומת הלב שנתנה לכל פרט אצל מצולמיה. במקום להנציח את מושאי הצילום שלה בתצלומי ראש פשוטים, העדיפה ליבוביץ לצלם את הכוכבים על רקע תפאורה הלקוחה מחייהם האישיים. ליבוביץ ידועה כבעלת רעיונות נועזים, וכצלמת שמצולמיה אינם חוששים לשתף עמה פעולה ולחשוף את עצמם כפי שלא עשו בעבר.

לאחר שצילמה את גדולי המוסיקאים ב"רולינג סטון", החליטה ליבוביץ לעזוב אותו. ב-1983 היא עברה למגזין "ואניטי פייר", ליבוביץ' הוציאה עשרות ספרי צילום וזכתה בפרסים רבים על עבודתה וצילומיה, והציגה תערוכות ברחבי העולם. היא ידועה בנוסף בשל צילומיה של נשים מוכות והיא צילמה פורטרטים גם באזורי מלחמה כגון סרייבו, בוסניה והרצגובינה ורואנדה.

באותה תקופה החלה ליבוביץ לעבוד בתחום הפרסום, וצילמה בין השאר את מסע הפרסום של אמריקן אקספרס, שבזכותו גרפה פרסים רבים בתחומי הצילום והפרסום.על אף כי נדמה שליבוביץ, שזכתה לאינספור מחוות ותערוכות והוציאה ספרי תצלומים רבים, נמצאת במרכז הקונצנזוס האמריקאי, היא לא הצליחה לחמוק מביקורת. בעוד שסלבריטאים רבים מהללים ומשבחים את עבודותיה, מבקרי אמנות מתלהבים מהן קצת פחות.
ויקי גולדברג, מבקרת הצילום של "ניו יורק טיימס", טענה כי התצלומים של ליבוביץ - ובמיוחד אלה המכוונים אל הקהל הרחב שבהם מצולמים כוכבים (בט מידלר מוקפת בוורדים בזמן שכיכבה בסרט "רוז", חברי הצמד "האחים בלוז" כשפניהם צבועים כחול) - לא משקפים תובנות ואינם מספרים סיפור, ואף אמרה כי הם בדיחה. גולדברג לא מתלהבת מתרבות הסלבריטאים שאותה מתעדת ליבוביץ ומסייעת להפיץ באמצעות תצלומיה. "היא מסמלת את פסגת 'תרבות התדמית' המקובעת בסלבריטאיות", אומרת גולדברג. "היא ענתה על דרישות תרבות זו וסייעה בהפצתה - והיא עשתה את זה נהדר - אבל בסופו של דבר, זאת תרבות עלובה למדי".

על אף שליבוביץ נהנית לחשוף את מושאי הצילום שלה, היא שמרה באדיקות על פרטיותה שלה. היא מעולם לא נישאה. בשלהי שנות ה-80 פגשה ליבוביץ את הסופרת עטורת הפרסים סוזן זונטאג, שהיתה מבוגרת ממנה ב-16 שנה, כשצילמה אותה לרגל צאת אחד מספריה. השתיים נהפכו עד מהרה לזוג, אך מעולם לא תיארו את עצמן כזוג בפומבי. כשהיתה בת 51 ילדה את בתה הבכורה שרה, ושלוש שנים מאוחר יותר ילדה תאומות בעזרת אם פונדקאית.

במשך השנים שבהן עבדה ב"וואניטי פייר" נהפכו משימות הצילום שלה למורכבות וליקרות כמעט כמו צילומי סרטים. חודש אחר חודש, זה נהיה מורכב יותר ויותר. הדרישות שלה גדלו. אש, גשם, מטוסים, מכוניות, חיות קרקס - כל מה שהיא ביקשה היא קיבלה.