אליזבט בארט בראונינג, 150 שנים למותה, היום 29 ביוני.

האם רוברט בראונינג, המשורר הדגול, בעלה, רצח אותה?

             How do I love thee? Let me count the ways"

     I love thee to the depth and breadth and height

     My soul can reach, when feeling out of sight

     For the ends of Being and ideal Grace.

     I love thee to the level of everyday's

     Most quiet need, by sun and candlelight.

     I love thee freely, as men strive for Right;

     I love thee purely, as they turn from Praise.

     I love thee with the passion put to use

     In my old griefs, and with my childhood's faith.

     I love thee with a love I seemed to lose

     With my lost saints,—I love thee with the breath,

     Smiles, tears, of all my life!—and, if God choose,

     I shall but love thee better after death."

(שירים מן הפורטוגלית, מספר 43)

אליזבט בארט בראוניניג (Barrett Browning) היתה המשוררת האנגליה המפורסמת ביותר במאה התשע עשרה (1806 - 1861). משפחת בארט, שבחלקם היו קריאולים, חיו במשך מאות שנים בג'מייקה, שם היו בבעלותם מטעי סוכר שהסתמכו על עבודת עבדים. אביה של אליזבת בחר לגדל את משפחתו באנגליה בעוד הונו גדל בג'מייקה. 

היא היתה טיפוס מעניין ביותר. נולדה ליד לונדון למשפחה עשירה, היא זכתה להיות משכילה יחסית כי הוריה הסכימו שתצטרף לאחיה בזמן לימודיו כשהמורה הפרטי היה מגיע הביתה ללמד אותו.

בגיל צעיר חלתה בדרכי הנשימה, לא ברור מה היתה המחלה בדיוק, אך העובדות היו שאליזבט היתה חלשה כל כך עד כי לא יכלה לצאת מביתה. היא קבעה לה חדר אחד בבית כדי לחיות בו, וספה אחת כדי לנוח עליה במשך רוב שעות היממה. היא כמעט ולא הלכה ורגליה נחלשו מאד מחוסר שימוש בשרירים. היא נחשבה בעיני כולם כנכה.

היא החלה לכתוב שירים בגיל צעיר, 16, ופרסמה אותם בעילום שם בתחילה. היא החלה לקחת מורפיום לשיכוך כאבים ואחר כך גם אופיום ובסופו של דבר התמכרה לסם. מחלה זו גרמה לה להיות שברירית וחלשה. אליזבט תוארה על ידי חבריה בשלב זה, כ"דמות קלה, עדינה, עם מקלחת של תלתלים שחורים נופלים על צד של פנים אקספרסיביות ביותר; עיניה הגדולות, גלויות, בעלות  ריסים כהים, עבים וחיוך כמו קרן אור".

היא  תרגמה גם ספרות מופת מיוונית עתיקה וגם שירים שלה והפעם, באופן גלוי תחת שמה האמיתי. משום שמחלתה החמירה, היא עברה לחוף הים , אחיה האהוב, אדוארד, הצטרף אליה לפי בקשתה ולמרות סירובו של אביהם. זמן מה לאחר בואם לשם, הפליג אדוארד בסירה ביום סוער וטבע בים. אליזבט לא סלחה לעצמה. היא חזרה ללונדון והאשימה את עצמה במות אחיה. היא הסתגרה בבית, ברחוב וימפול, ולא יצאה ממנו.

כבן לויה קיבלה כלב ספנייל קטן, לו קראה "פלאש". פלאש זכה לתהילת עולם כשוירג'יניה וולף כתבה את "יומן חייו". (הוא "מספר" את סיפור חיו כמלווה הנאמן של אליזבט וכך בעצם את סיפורם של אליזבט ורוברט).

בשנת 1844 פירסמה אליזבט ספר שירים נוסף שבעקבותיו קיבלה מכתב מרוברט בראונינג שהיה משורר ידוע באותו הזמן.

הוא כתב לה עד כמה אהב את יצירתה וביקש להיפגש איתה. פגישה זו הובילה לאהבה גדולה ומקסימה. אליזבט היתה אז בת 38.

אליזבט חזרה לחיים, פשוטו כמשמעו, היא התאוששה,החלימה במידת מה, והזוג התחתן בהחבא (האב לא הסכים לקבל כי ביתו החלימה..). והם עברו לאיטליה,  התגוררו בתחילה ברומא ועברו משם לפירנצה.

אליזבט לא גילתה לרוברט אף פעם את גילה האמיתי.

היא היתה כנראה מבוגרת ממנו בשש שנים, היא לא היתה צעירה כשנפגשו, אך האהבה והאושר עושים את שלהם ואליזבט אפילו נכנסה להריון וילדה בן בריא, רוברט ג'וניור שנקרא פן.

הם המשיכו להתגורר עד סוף ימיה בפירנצה.

בגיל 55 היא נפטרה אחרי שהלכה ונחלשה.

רוברט היה המום מצער, הוא פרסם את שיריה שלא הספיקה לפרסם, המשיך לכתוב בעצמו, לא נישא שוב וחי עוד 28 שנים בלעדיה בבדידות נפשית.

אז מה הסיפור על הרצח?

בזמן האחרון התהלכו שמועות מצד חוקרי ספרות כי רוברט,

 בעלה האהוב הרעיל אותה בכך שהגדיל את המינון של התרופה אותה קיבלה בקביעות ובכך גרם למותה,  ("LAUDANUM" משרת אופיום). החוקרים טענו כי רוברט הרג אותה משתי סיבות: תיסכול וקנאה, תיסכול כי הוא לא הצליח לפרסם די ספרים כמוה, וקנאה כי היא הפכה להיות מפורסמת יותר ממנו. הם אומרים שקבר אותה בקבר פשוט וכי זייף את גילה ברשומות העיריה.

כמו כן ידוע שלא חלתה באופן פתאומי לפני מותה.

העיתונאי, מייקל מרדית' שמפרסם היום את הסיפור בעיתונו "Evening Standard" קובע שלא היו דברים מעולם. להיפך, אמנם רוברט היה האחראי על נטילת התרופה שלה, והיה בקשר רצוף עם הרופא האנגלי שלה, אך עשה זאת משום דאגה לבריאותה. מרוב אהבתו הוא דאג שלא תקח יותר מיד מה"תרופה" שלה היתה מכורה שנים רבות.

הוא מבטל מכל וכל את העלילה ומהלל את שני המשוררים הגדולים שסיפור אהבתם היה יחיד ומיוחד במינו.

השיר שמובא למעלה הוא שירה המפורסם ביותר ולקוח מספר הסונטות שלה "שירים מהפורטוגלית". (סונטה: שיר אהבה בן 14 שורות, בעברית: שיר זה"ב= בגימטריה 14, כמו הסונטה המפורסמת של לאה גולדברג, "אהבתה של תרזה דימון", זוכרים?)

הם היו זוג מופלא שפרסמו, כל אחד מהם, כמה מהשירים היפים ביותר של אנגליה במאה ה-19 אליזבט היתה גם לוחמת נמרצת נגד העבדות ( אל תשכחו שלמשפחתה היו בצעירותה מטעי סוכר שהקטיף שלה הוא האכזרי ביותר מכל מלאכות הקטיף)

היא ידעה מקרוב נגד מה היא נלחמת, כמו כן היתה מראשוני הפמיניסטיות.

מי שמעוניין לקרא את השירים שלה יכול ללחוץ פה, ישנם גם שירים מפורטוגזית.

Foundling Museum

                                  ביקור במוזיאון לילדים עזובים

ונפתח כמו בסיפורים.. פעם, לפני שנים רבות היו הרבה ילדים נטושים ועזובים בלונדון. הוריהם, או ליתר דיוק, אימותיהם, על פי רוב היו אלה אמהות בלבד, לא יכלו או לא רצו להחזיק בהם ולטפל בהם והם ננטשו ברחובות.

 או בסלים קטנים בפתחי כנסיות, במקומות מיוחדים שנועדו בדיוק למטרה זו.

ילדים עזובים אלה שוטטו ברחובות הגדולים ללא כל מגן או חסות, רעבו ללחם והיו ללא כל קורת גג.

יום אחד בשנת 1741, נכמר ליבו של האדון Coram על ילדים אומללים אלה אותם ראה מתגוללים בבוץ ובלכלוך והוא החליט לעזור להם. קם ועשה מעשה: בנה בית והכניס לתוכו את אותם ילדים שמצא. מאז שפר מזלם וגורלם לא הרע עימם עוד. הם גדלו להיות אזרחים מועילים ויצרניים בחברה שקודם הקיאה אותם מתוכה.
לראייה, הפכו את ביתו היפה, ואת המעון הנפלא למוזיאון, למען ידעו כולם על טוב ליבו ואומץ רוחו ועל המעשה הטוב אותו עשה.
במוזיאון, ניתן לראות מקצת מסמכים מהתקופה הקשה ההיא, מסמכי לידה של הילדים,

בגדים אותם קיבלו במעון,

ובגדים אותם לבשו ללימודים.

צילומים וציורים מאמצע המאה התשע עשרה ועד תחילת המאה העשרים מראים את חדר האוכל שלהם,

את הטיפול בילדים החולים בהם טיפל הרופא הטוב שהוזעק למקום 

ועוד מסמכים הקשורים לילדים האומללים האלה או ציורים המתארים עד כמה טוב להם  מעתה, בחייהם החדשים

ילדים אלה שגדלו במעון, נשלחו בגיל ההתבגרות לעבוד למחייתם. הבנות נשלחו בגיל 15 לשמש כשוליות למשרתות בבתים (Domestic Service)  למשך 5 שנים, והבנים, נשלחו בגיל 14 לשמש כשוליות למכונאים לתקופה של 7 שנים. היו ילדים שנשלחו לשמש כשוליות גם לחייטים, סנדלרים, נגרים, תופרי מצעים, אופים, פחחים, מסגרים ובעצם לכל משלח יד או מקצוע שהיה ידוע באותה התקופה. הם נשלחו למספר שונה של שנים, לפי טיב המקצוע, וכשסיימו, פנו לדרכם שלהם.
סך הכל ניצלו כ- 27,000 ילדים עד שנת 1952 אז שונה חוק הסעד והרווחה.


לאחרונה, הגיעו לחלק מאותם ילדים שגדלו במעון מאז שנות השלושים, ראיינו אותם והקליטו אותם

וניתן לשמוע ולראות את המרואיינים בחדר מיוחד.
האמת שזה הזכיר לי צילומים ותיאורים מ"עליית הנוער" אצלנו, רק שהנסיבות אצלנו היו קשות הרבה יותר, ומישהו שם באמת מתייחס לזה, והם מצטטים אותו על הקיר/

כשיצאנו, ראינו את הילדים שחיים היום במעון חדש שבנו צמוד למוזיאון, משחקים כדורגל. המקום ממשיך לתפקד כמעון לילדים בסיכון. 


קצת על פועלו ההסטורי של האדון Coram, ועוד קישור, הפעם למוזיאון עצמו.

מה שיש עוד להוסיף הוא שהאדון Coram  היה חובב נלהב של אמנות ומוזיקה.
לכן שוכן בקומה העליונה של המוזיאון מיני מוזיאון למלחין הדגול הנדל וניתן לשבת שם ולהאזין ליצירות שלו , יש רק ללחוץ על כפתור הנמצא על ידיות של כורסא עליה בוחר המאזין לשבת, והיצירה הרצויה עם הצלילים היפים שופעת מתוך הרמקולים הנמצאים בתוך הכורסא וממוקמים משני צידי אזניו של המאזין .

יש עוד הרבה מה לראות וללמוד משיטוט ברחובות הארוכים והמעניינים של לונדון.

קונצרט / פיקניק השנה

   הופעת השנה של טום ג'ונס בפיקניק קונצרט בקנווד.

אז זהו, חזרנו.

גשם קידם את פנינו! לונדון לא מכזיבה..

מה שאספר היום הוא אודות חויה  ע נ ק י ת!! שעברנו. חזרנו לנעורינו והיה ממש כיף גדול.

מעשה שהיה כך היה...

בדרכנו ברכבת התחתית, קלטה עינינו פרסומת להופעות שתערכנה במהלך הקיץ בפארק של ארמון קנווד בהמסטד Kenwood , Hampstead)), שם נערכים במשך כל הקיץ קונצרטי-פיקניק על הדשא הענק שמשתרע שם בינות לעצים.

הפעם נפתחים אירועי הקיץ בהופעה של טום ג'ונס. נדלקנו!...

אפשר להביא סלי פיקניק, שתיה , אלכוהול, אך אסור להכניס כסאות או להבעיר אש. קנינו כרטיסים באינטרנט לנו וליענקלה, נעמי, אן מארי ויוסי וחכינו להגעתו של הערב הגדול.

בתחזית מזג האויר נאמר שלאורך כל היום תזרח השמש אך עם ערב יהיו "טלאים" של גשם. (patches). טוב, באמת כל היום היה ממש נעים ויפה, אבל, לקחתי מטריות ליתר בטחון.

הכנו סנדויצ'ים, לקחנו בקבוק יין ובירה, אן מארי הכינה סלט כרוב, אז לקחנו גם אותו, גם שמיכה וקווינו לטוב. האנגלים מסודרים, אז גם כתבו איך בדיוק להגיע, המליצו על תחבורה ציבורית, וסידרו הסעות, "שאטלים" משתי תחנות של הרכבת התחתית. מסודרים, או לא? גידי אומר שהכל בזכות משחקי הכדורגל שלשם באים אלפי בני אדם וצריך לדאוג להבאה ופינוי מהירים שלהם. אני מצדיעה לסדר ולארגון הזה!!

איך שהגענו לתחנת "גולדרס גרין" כבר עמד אוטובוס במקום ואנשים עם סלי פיקניק ותרמילים עלו בסדר מופתי.

באוטובוס היתה הרגשה של נסיעה לטיול מאורגן.. הדרך היתה יפה ועברה בינות לחוילות יפות שנחו בין עצים ירוקים ודשאים מטופחים, שכונות מלבבות..

האנשים היו מצוידים במצב רוח טוב, והיו כבר לא מעטים שהריחו עליהם שהם כבר תדלקו לפני  זה כהוגן.. (כמו שגידי קורא לזה).

אחרי נסיעה של כרבע שעה הגענו לכניסה. ואז זה קרה!! גשם זרזיפי דק החל לרדת, מצב הרוח שקע מידי ומטריות נפתחו והתרוממו אל על..

אוי, מה יהיה? איך יהיה? האנשים הלכו בשביל ואנחנו איתם והגענו לדשא הענק שנראה כמו תאטרון טבעי במורד גבעה, כשבתחתית נמצאת קונכיה ענקית, כמו ב"גן האם" רק פי 3 יותר גדולה.

אנשים תפסו מקום בדשא, הכינו שמיכות, הוציאו אוכל, והחלו לחפש פתרונות לגשם שלא הפסיק.

לא רק שלא הפסיק , אלא אף הלך והתגבר. פתאם ראינו אנשים עטופים בשכמיות ניילון, בצד היו דוכנים לממכר אוכל, שתיה, אלכוהול, ושאר קשקושי פסטיבלים, והיה גם דוכן שמכר את אותן שכמיות וכן גם שמיכות בשלל צורות, צבעים ועוביים. קנינו אותן לכולנו, התעטפנו והפסקנו לדאוג!!

מאותו רגע, רק התגבר הגשם, התגבר והלך, אבל אנחנו- כבר לא דאגנו, היינו עטופים וממילא, כבר היינו שם..

זהו, עכשו רק היה צריך לחכות לתחילת ההופעה, מסביב אנשים אכלו ושתו כאילו אין מחר,  הביאו אוכל ארוז, מסודר, אפשר היה להזמין מראש תיק פיקניק עם ארוחה של שלוש מנות ושתיה אלכוהולית כמה שרוצים, המחיר: 190 פאונד לאדם!! חושבים שאנשים לא הזמינו וקנו? קנו. היה שם דוכן לקבלת הסחורה. תראו בעצמכם.

אנשים שבאו עם כסאות וחשבו שניצחו בגדול, נתבקשו בלשון מנומסת על ידי פקחים מנומסים לקפלם ולשימם בצד.

 מידי רגע שמענו פצפוץ של פקק שמפניה שנחלץ, האנשים חוגגים!

ואז מתחילה ההופעה בזמרת חימום די חיוורת, כמובן שמהמקום שלנו אנחנו לא יכולים לראות כלום בגלל המטריות שלפנינו..

אנחנו יורדים במורד הגבעה ומתמקמים קרוב יותר, עוד הפסקה, וכבר אין סבלנות, אל תשכחו, הגשם בינתיים ממשיך לרדת ובגדול!!

ואז האחד והיחיד עולה לבמה, התופים רועמים, אבל אנחנו לא רואים כלום!!

ומהצד אנחנו מבחינים בקבוצה קטנה של אנשים שפשוט עוברת את החבלים לכיוון הבמה, גידי, אן מארי ואני הולכים מיד בעקבותיהם, עוברים את החבלים שנמתחו ומגיעים עד למרגלות הבמה. אם כבר..  פה אפשר לראות טוב ובגדול! נחילי אדם נהרו אחרנו ומיד כל השטח הפנוי נתמלא בקהל מעריצים.

תדעו לכם שמספר הצעירים שהיו שם לא היה פחות ממספר הזקנים, כמונו.

ואז הוא הרביץ הופעה משובחת ונהדרת. הקול שלו לא השתנה במשך השנים, דלילה נשארה אותו הדבר והדשא הירוק, ירוק  של הבית גם הוא נשמע מלהיב. ככה זה נראה גם בהופעה שלנו.
הבן אדם – בן 71 , נראה מצויין, זוכר את כל המילים...לבוש טוב, והקצב..הו..הקצב!! 
וזה מחזיר אותנו לפעם.
ושוב, כמו היום, הוא מאוד מודע לעצמו.

 


לא זז הרבה מאד, נראה משועשע מה"טראסק" שעושים הצעירים מולו, כולם שרים יחד איתו את השירים ומתנועעים ורוקדים, כיף גדול.

 יש לו תזמורת גדולה כמו שאתם יכולים לראות,

3 גיטרות חשמליות, 2 גיטרות אקוסטיות 3 כלי נשיפה: חצוצרה, טרומבון וסקסופון, פסנתר בצד אחד של הבמה וקלידים בצד השני ומערכת ענקית של תופים. שתי נערות רקע לקול ותנועה.. עם נעלי עקב ענקיות וחולצות מינימליסטיות,

בקיצור, שאו אמיתי, ולחתיארים כמונו, זו חויה שמחזירה אותנו בזינוק ענק 40 שנה אחורה!! אי י יי, איך היינו פעם...אוי הנעורים שחלפו להם לבלי שוב!.. איפה הם לילות הסלאו לצלילי השירים של טום ג'ונס וימי פרפורי הבטן של האהבות הטריות..היו זמנים, ואנחנו רוקדים עם כולם בהתלהבות מחודשת!

ואל תשכחו, הגשם רק הולך ומתעצם! וכולנו עומדים או יותר נכון רוקדים שם ולא נותנים לו לרדת מהבמה, we want more!"" צועקים כולם בגרונות ניחרים והזקן.. ממשיך לשיר, בנות מתחילות לזרוק לבמה תחתונים..והוא מצחקק וממשיך לשיר.

מאיפה יש לו כוח.
 והוא גם מלמד אותנו שיר חדש!

בקיצור,  י ו פ י !!

אבל כל דבר צריך להסתיים
ואז אנחנו מדשדשים בבוץ בחזרה, בעליה, לכיוון האוטובוסים, האנשים עם סלי הפיקניק הריקים, עם השמיכות הרטובות המגוללות, ואז מחפשים שירותים! ותדעו לכם, כבר כתבתי את זה בעבר, יש מה ללמוד מהבריטים בענייני כמויות בתי השימוש שהם מביאים לאירועים באיזורים פתוחים. גידי אומר שיש תקנים מדוייקים למספרי השירותים על כל מספר אנשים, נו אז מה, גם אצלנו בודאי יש תקנים...  כשהייתי בשבוע שעבר בכנס ב"תפן" "75 שנה לעליית הייקים" היו שם לפחות 5000 אנשים. וכמה שירותים היו?  3  כן בדיוק, כמות האנשים בתור שהשתרך שם היתה גדולה, לפחות כמו כמות  אנשים שישבו לפני הבמה, ( אני הלכתי לשירותי הגברים, שם יש תמיד פחות תור ועצמתי את העיניים כשעברתי ליד המשתנות. אף אחד לא פצה פה או צייץ!) ובלונדון, עשרות בתי שימוש הוצבו ולא היתה בעיה, מי שהיה צריך לשירותים, פשוט הלך ונכנס. .והיו בהופעה בסביבות 8000 אנשים, זקנים וטף!

 הגענו לאוטובוס. הוא התמלא והתחלנו לנסוע. כולם עם אדרנלין גבוה, גבוה.. אחד מתחיל לשיר את השירים ששמענו זה עתה, והאחרים  מצטרפים בקולות רועמים, כולנו שרים , שיר אחרי שיר, הם כולם יודעים את כל המילים (אנחנו קצת פחות, קצת חלודים..)

ממש הרגשה של טיול שנתי, כמו במשאית של פיליפ.... וזהו, מגיעים, יורדים, חוזרים לרכבת התחתית והביתה, עייפים אך מרוצים מאד!!

האמת, למחרת, סיפרו כל אחד מהחבורה שלא ישן טוב בלילה (חוץ מיוסי שדיווח שישן כמו תינוק) אולי אנחנו כבק קצת חלודים והאדרנלין הגבוה לא הפסיק לעבוד עוד שעות ארוכות והנוסטלגיה והגעגועים לעבר...והזכרונות הקשו על ההרדמות.

טוב, מתי ההופעה הבאה?

נחכה לאנגלברט הומפרדינג בסוף יולי, לפול סיימון שמופיע בהמשך הקיץ. גם אנדי ויליאמס מופיע באוקטובר, אבל זה כבר שמאלץ כבד מידי, או שלא?