טיול של שבת בנוף (וגם קצת אמנות)

Chipping Barnet  ו- Monken Hadley

לקוראות/ים שלום 

היום נטייל באחד מאזורי האחו הקרובים ללונדון מאד, זהו איזור הנמצא בצפון מזרח לונדון ומגיעים אליו ברכת התחתית. יורדים בתחנה האחרונה של קו ה- Northern.(עד כה, כמעט כמו בספר של דני קרמן, "שעה מלונדון"). אך מעתה נשנה  ונעשה משהו אחר.

יצאנו עם אנמארי ויוסי בשעת בוקר לא כל כך מוקדמת, השמים היו קצת אפורים והרוח נשבה די בחדות, אולם, לא ויתרנו.  הגענו לעיירה ממנה התחלנו לרדת לאחו.

האביב בעיצומו עכשו כאן והירוק עכשו ירוק מאד.. שופע המוני גוונים שונים ועשירים.

 למראה המשעולים והעצים הנאוים והיפים נכנסתי לאוירה של תולדות האמנות והרגשתי מוקפת בעשרות ציורי נוף שתארו נוף מהסוג הזה.

לכן, החלטתי הפעם לערוך לכן/ם פוסט מסוג קצת שונה, במקום רק לתאר את המסלול ולהוסיף צילומים שימחישו את יפי המקום, אוסיף ציורים של גדולי האמנים שהמצלמה לא היתה זמינה עבורם ולכן הם ציירו את הנופים הללו. ותוכלו לעשות השוואה....

לא אכתוב את שמות הציירים כדי לא לייגע,  ואני מקווה שזה יזרום.

הנופים כה משרים שלווה ונועם ומרגיעים את הנפש,  לצבע הירוק יש במיוחד השפעה מרגיעה, וכשנמצאים כל כולנו בתוך יער עם עצים גבוהים, כששומעים את רשרוש העלים ואת ציוץ הציפורים נכנסים לאוירה אחרת לגמרי מחיי היומיום הסואנים. (עוד מעט אספר לכן/ם על מועדון ג'ז בו ביקרנו אמש והתופים שם קרעו את האזניים).

ציירים שתארו את הנופים האלה היו מלאי התפעלות מהטבע ורצו להביע את הערצתם. זו היתה תקופה שהתנערה מהדת ששלטה אז ללא מיצרים על האדם וחלק מההתלהבות היה לראות בטבע גורם עצמאי, כמעט דתי, עם כוחות משלו ועוצמה אדירה (כמו שאנחנו גם חווים בימינו אלה) והאמנים רצו להביע את הערצתם בכלים שלהם,  מי באמנות הפלסטית ומי בספרות, שירה או מוזיקה. לזרם קראו "רומנטיציזם" והוא השפיע מאד על המאה התשע עשרה וממשיך להשפיע עד ימינו אלה.

היו כאלה שהגיעו למקומות מאד מאתגרים ותארו נופי קדומים, או לועי הרי געש או רעידות אדמה ושאר תופעות טבע סוערות, אך היו גם כאלה שרצו לתאר את הנוף הרגוע, הקרוב, המביע שלמות והרמוניה. אני בוחרת היום באלה, כי במקום כזה הייתי.

ירדנו בגיא ועלינו במשעול,

וגם פגשנו חתול.

עברנו ליד עץ עבות

ונזכרתי בציור מפורסם שמזכיר אותו

ואז הגענו לגדר, 

והגדר כל כך הזכירה לי גדר אחרת.

והנה, אנחנו כבר מגיעים לקבוצה של "האחווה הפרה-רפאליטית", אסכולה באנגליה בשלהי המאה התשע עשרה שהאמינה בחיבור בין ספרות, אמנות והתייחסה  לפרטי הציור כמביעים סימליות רבה,  לכל פריט  בציור היתה סמליות. (בנוסף, היו עוד עקרונות לתנועה, אך, לא הפעם....) פה לפנינו אנו רואים אביר  שנפרד מאהובתו, הגדר מסמלת את הניתוק שיהיה ביניהם כשיצטרך לצאת למסע ארוך והם מבטיחים איש לרעהו אמונים.

עוד גדר יפה ראינו בדרך

מכוסה בעלי קיסוס מטפסים ומיד נזכרתי באהבתם של הפרה-רפאליתים (ד.א. השם נובע משמו של הצייר בן תקופת הרנסנס, רפאל, שאמנים אלה העריצו את קודמיו, כלומר את התקופה שקדמה לו, ומכאן שמם פרה= לפני, רפאל) לקיסוס שסימל עבורם את הנצחיות, אלמוות, ונתן תקווה לגאולה. הם הוסיפו את הקיסוס להמון ציורים שלהם, בעצם אולי שמה של "ליגת הקיסוס" (ivy league e ) נובע מזה ? אחד מהציורים היותר מפורסמים שלהם ושמו "השבועה שהופרה" מספרת על בחורה ענוגה, כמו שאתן/ם יכולים לראות, שארוסה ביטל את האירוסין איתה, היא עומדת ,כולה דואבת בגן, שגם הוא עמוס סמלים, הגן בעצמו, סימל את התגלמות גופה של האישה,  ראשי בתיבות של הבחור חרוטים על הגדר, הקיסוס מראה על תקוותה שנכזבה, והפרחים שמסביב שהיו צריכים לפרוח- נבולים, מרוב צער ואכזבה.

ותראו את הפרט של היד עם התחרה

יפה?

המשכנו, והגענו לבריכה קטנה מוקפת בפרחים

וחשבתי על הציור ששמו "אופליה", כן, אהובתו של המלט שהתאבדה במי הנהר.

אי אפשר לברוח מההקשרים, האמנים אז, היו מטיילים הרבה בטבע, זה היה בתקופת המהפכה התעשייתית והעיר הפכה למקום סואן עם הרבה עשן ולכלוך והם חיפשו את השקט והטוהר שחשבו שישנו בטבע.

וככה המשכנו בדרך עם תרמילנו עמוס בציורים וצילומים.

כשלפתע, עבר ענן כהה והעיב על שמחתנו, אך מיד מצאנו ציור מתאים והצל שמעלינו נעלם

ושוב יצאה השמש הרכה והמלטפת..

זהו להפעם, הבטחתי לספר על מועדון הג'ז עם הזמרת המצחיקה, אך צריך להשאיר משהו לפעם הבאה, לא?

אז, חזרנו הביתה, שוב באותה הדרך,

עייפים, אך מרוצים הגענו לביתינו.

להתראות בפעם הבאה!

חנויות צדקה רבות ומיצג אחד

הנושא היום הוא עשרות חנויות הצדקה המפוזרות בעיר הזו.

אין אפשרות לטייל באחד מרובעי העיר בלי להיתקל בחנות צדקה הנקראת פה   Charity shop. לא ברחובות המרכזיים כמו אוקספורד או רג'נט, אבל כשזזים קצת מהמרכז ההומה, ומגיעים לעשרות המרכזים האחרים, ההומים גם הם, מוצאים אותם על כל שעל.

ובכן, אצלנו אין דבר כזה, יש לנו את ויצ"ו אבל זה לא ידמה ולא ישווה לעסק פה.

לכל עמותה, אגודת צדקה, או עמותת חסד מסוג כלשהו יש חנות ואליה מביאים אנשים טובים דברים שאותם אינם צריכים עוד בביתם.

זה יכול להיות משרוך נעל ועד רהיט. בחנות מעריכים את החפץ ומוכרים במחירים נוחים לכל מי שמעוניין.

החנויות גדושות בדרך כלל בקונים.

כמובן שתלוי מאד באיזו שכונה אתם מבקרים בחנות.

בשכונה יוקרתית כמו צ'לסי ניתן למצא כמעט רק בגדים ונעליים. אבל אילו!.. לשם מביאים היפים והעשירים את השאריות של המסיבות של אמש...כך שיש שם בגדי מעצבים ונעליים מיוחדות על עקבים בגובה השמים, ועניבות ממשי, והמחירים בהתאם, אבל אם אתם הולכים לפימליקו, עליה אני אכתוב רשימה נפרדת, שם יש דברים שימושיים לבית, חפצי נוי, צמר לסריגה (חדש), כלים ובעיקר, הרבה ספרים.

ישנן חנויות שהספרים בהן כה רבים, עד כי הם ממוינים לפי נושאים!. מחיר ספר לא יעלה על 2-3 פאונד. אפשר למצא שם מציאות. בשבוע שעבר מצאנו את הספר שחיפשתי אותו זמן כה רב בארץ. בסוף, מצאתי אותו, אחרי חיפוש של חודשים וכיתותיי רגליים רבים בחיפה וגם בתל אביב, בחנות במרכז הכרמל, בעליה לרחוב אלחנן, אתם מכירים, הקיוסק הזה, ליד המדרגות שמובילות לבנק הבינלאומי. שם יש הרבה ספרים משומשים. בעל החנות מצא לי את הספר בבאר שבע אצל מכר שלו ואז הספר הגיע אלי אחרי יומיים! מדובר בספר בשם "ארמון הזכוכית" של הסופר ההודי/אמריקאי אמיטאב גוש , או באנגלית, כפי שמצאתי כאן :
The Glass Palace"". Amitav Ghosh  לקחתי את הספר בספרית "יד לבנים" בחיפה והוקסמתי ואז החלטתי לקנות אותו לאביגיל, שתהנה גם היא בעיקר בגלל שמסופר בו על בורמה, והיא בדיוק חזרה משם.. כידוע. הספר ממש מעניין, סגנונו אפי, כלומר מסופר בו סיפור ארוך שמקיף כמה דורות .כתוב על העטיפה מאחור שזה "דוקטור ז'יוואגו" של המזרח. הסופר- מצויין (לעניות דעתי) , ואחר כך כשחיפשתי אחריו באינטרנט, ראיתי שהוא קיבל הרבה פרסים וביניהם את פרס "דן דוד" בשנה שעברה, ולכבוד זה הוא גם הגיע לארץ. הוא טיפוס מעניין. מי שת/ירצה, אתן לה/ו את הספר או בעברית, או באנגלית, חחח....

טוב, חזרנו לעסקי החנויות.. ובכן, החנות הגדולה והמפורסמת מכולן היא Oxfam"". ניתן למצא חנות כזו בכל מרכז שכונה.

זוהי עמותה שנותנת כספים לפרוייקטים שנעשים בעולם השלישי.

אחרי שהפרוייקטים מוקמים, הם אמורים להיות מופעלים בידי אנשים מקומיים, מעין העצמה מקומית! ראיתי לא מזמן סרט בערוץ 8  ב"הוט" אצלנו, אודות פרוייקט כזה שבו אוקספם היתה מעורבת. מדובר בהפעלת חשמל באופן עצמאי, ביישוב בדואי, בסוסיא, בדרום הר חברון שגרים בו במערות ובאוהלים. המפעילים היו מהנדסים ישראלים שעשו את המבצע בהתנדבות ובעוד ישראלים שעוזרים שם גם כמובן בהתנדבות. הביאו אליהם טורבינה שתוכננה, קודם כל על יד המהנדסים/ממציאים הישראלים ומופעלת על ידי הרוח והשמש ויוצרת חשמל.

למי שרוצה פרטים נוספים, הרי לכם כמה קישורים, הסרט די עורר הדים. הוא נקרא "הטורבינה האנושית", הבמאי הוא דני ורטה והוא הוצג בפסטיבל הסרטים בחיפה (לינק, לינק ולינק אחרון).

בקיצור, ההתניה של אוקספם היתה שתושבי המקום ידעו להפעיל את הטורבינה באופן עצמאי אחרי ההקמה. הטורבינה, במקרה הזה, בנוסף לחשמל למאור בבתים ולמקררים לאיחסון חלב העיזים, עזרה לתושבים להפעיל מכון חליבה שנתן אפשרויות פרנסה חדשות. אני ממליצה לפתוח את הקישורים. אפילו את הסרט כולו אני חושבת שניתן לראות דרך האתר של ערוץ 8. זה מעניין, אילו ישראלים קיימים בקירבנו. בהצלחה!!

טוב, אני גולשת..  נחזור לחנויות. באיזורים פחות נוצצים, כמו בשכונה 
"Elephant and Castle" למשל, החנויות ממש נותנות פיתרון לאנשים לקנות בגדים טובים, מעילים, מגפיים ושאר דברים נחוצים כמו מצעים ושמיכות וסירים וכו'.

במחירים ממש, ממש נמוכים. ואתם הרי יודעים שיש פה רשתות זולות מאד ,עם סחורה חדשה, כמו Primark"" למשל, שאליהם נוהרים הישראלים, ובהם ניתן למצא גם הרבה ובמחירים מגוחכים, אך נראה לי שהמהגרים העניים באמת, לא מעיזים להגיע לרחוב אוקספורד ונשארים בשכונות הצנועות שלהם ומוצאים שם את כל מה שדרוש להם.

הם גם אינם דוברים את השפה ובכלל מצטנעים עד כמה שאפשר. אי אפשר להאמין כמה מהגרים עניים נמצאים כאן, בצד השפע מנקר העיניים. לפעמים מבדיל רק רחוב אחד בין העוני הנוצץ והעוני המנוון. גם הסדנה להדפס, שבה אני עובדת, נמצאת בשכונה לבנונית/ ערבית ובה אנשים קשי יום) ומאד מעניין להסתכל מסביב ולחוות את המתרחש.

ועכשו אני עוברת לנושא אחר, המיצג.
כשחזרנו ביום ראשון מהטיול בפימליקו,  עברנו ברחוב שקט מאחורי התחנה של ויקטוריה כשלפתע ראינו מעין מחסן עם דלתות פתוחות ועליו שלט מבד מתוח שעליו כתוב באותיות גדולות שמה של האמנית האמריקאית המצליחה מאד  ברברה קרוגר.

בפתח המחסן ישב בחור צעיר  מאחורי שולחן עם ניירות, לשאלתנו, הוא אמר שאפשר להיכנס. נכנסנו לאולם חשוך לגמרי,  וראינו שאנחנו נמצאים בחלל ענק, בצדדים מוקרנות תמונות- לפעמים לחוד, לפעמים שתי תמונות ולפעמים על כל 4 הקירות . התמונות הוקרנו מפרוג'קטורים נסתרים והיו ענקיות, מילאו את כל הקיר.
או  צילומי אנשים, לפעמים סיפור קצר בתמונות מלווה בהקראה, או רק טקסט.

זהו מיצג של האמנית שמדברת בו על כוחה של המילה ועל התעתוע שבמילה,

והיא מראה את זה בצילומים ובטקסט כתוב.
הבחורה למעלה, שערותיה מתנפנפות מהמאורר המוקרן על הקיר מולה, בו זמנית.

המיצג רץ 20 דקות וחוזר להתחלה, כך כל היום.

הבחור הזה מספר סיפור אישי, וכך גם זה, אלא שהוא הולך ונמוג, הוא מחויר והולך עד שהוא נעלם מהקיר.

יש באמצע ספסל ,למי שמתעייף מלעמוד, אבל צריך כל הזמן להסתובב, כי לא יודעיחם על איזה קיר תוקרן השקופית הבאה, ופתאם היא מגיחה מאחור!

היא מדברת על הדתות הגדולות והאמונות שמגיעות דרך המילים, כאמור על הכוח של המילה מצד אחד, ועל התעתוע שבהם מצד שני, על בני האדם ששומעים את המילים ונאחזים בהן.

לא הבאתי כאן את כל המיצג, רק חלקים נבחרים שהצלחתי לצלם. המיצג בהחלט מעניין. בדרך החוצה ראינו שמדובר בגלריה מאד ידועה ושמה
"Spruth Magers Berlin London". המיקום הרגיל שלה הוא במייפייר. היום הגלריות יוצאות מתחומיהן הרגילים. האמנים יוצרים לעיתים קרובות יצירות שדורשות חללים מסוגים לא מקובלים, כמו למשל המיצג הזה שדורש גודל וחושך ואז מחפשים מה שנקרא היום בשפה המקצועית "חללי עבודה (work spaces)" במקומות אלטרנטיביים ברחבי העיר. כבר היינו במחסן תת קרקעי בו הוצגה עבודה ענקית של אמן לפני כחודש, (אבל אז עדיין לא היתה לי המצלמה הצמודה). בקיצור, יש כל הזמן הפתעות.

למי שרוצה לדעת יותר על ברברה קרוגר שהיא אמנית מושגית שיוצרת בעיקר עם המילה, הרי לפניכן/ם :

"שנים רבות עבדה קרוגר בשוק הפרסום כארט דירקטורית, עורכת צילום ומעצבת גראפית. בעבודת האמנות שלה עושה קרוגר שימוש מובהק בשפה האגרסיבית והכוחנית של הפרסום והשיווק על מנת לשאול שאלות, לעורר מחשבות, להחדיר את המסרים שלה.

קרוגר בנתה את השפה האמנותית שלה כפי שבונים מותג בשוק הפרסום. ברור שהיא מבינה לעומק את השפה הפרסומית, היא יודעת היטב איך עושים מסע פרסום, איך בונים מותג מאפס ומריצים אותו, מפרסמים אותו, מחדירים אותו באגרסיביות לשוק. היא יודעת היטב איך ומה יזכור הצרכן: מסר אחד, צבעים בסיסיים. לוגו, צילומים ברורים עם אובייקט אחד או שניים.
העבודה שלה היא קונסיסטנטית מבחינה ויזואלית: צילומים שהיא לוקחת מתוך כתבי עת נחשבים ומוכרים, עליהם היא מניחה קוביות אדומות עם טקסטים בצבע שחור או לבן. תמיד אותו פונט. תמיד אותם צבעים. האימג'ים בהם היא משתמשת דומים בויזואל שלהם. הטקסטים חד-משמעיים, ישירים, בוטים. עיקרון ה- one idea, one message. המסר מועבר כסלוגן. ישיר. מיידי. לא צריך לנתח ולהבין אותו. הוא ברור, חד, נכנס ישר לתוך התודעה.

אני קונה משמע אני קיים

היא עושה שימוש בקלישאות, בתרבות המונים, סטריאוטיפים תרבותיים, על מנת לקבוע את האופי הכוחני של הייצוג ההמוני ולשאול שאלות אודותיו. היא בודקת את הייצוג של הכוח דרך אימג'ינג של מדיה המונית. היא מאמצת את שפת תקשורת ההמונים, מפרקת אותה באופן מילולי וחזותי, משנה את המשמעות ושואלת שאלות שנשארות חקוקות בזכרון ופוגעות ישר בבטן הרכה.
ברברה קרוגר היא אמנית פוסטמודרנית, פמינסיטית, פוליטית. בעבודה האמנותית שלה היא מנצלת היטב את
הידע הרב שלה בשוק הצרכנות והפרסום על מנת להחדיר את המסרים שלה: שאלות נוקבות על תפקיד האישה בחברה, השימוש בגוף הנשי כאובייקט תשוקה בשוק הצרכני, אלימות, צרכנות,  זהות, מיניות.
העבודה שלה בודקת איך הייצוג של המדיה מחזק ומעמיק את ההבדלים המגדריים. באופן מסורתי, נשים מוצגות בפרסום ובקולנוע כאובייקט תשוקה גברי. כאשר האישה היא זו שמסומנת כאובייקט הצרכני, היא הופכת לסובייקט, אבל, היא עדיין מוצגת כאובייקט תשוקה – מכוון לנשים, מתוך פרשנות גברית.

הגוף שלך הוא שדה קרב Your Body is a Battleground בעבודה זו עושה קרוגר שימוש בפנים של דוגמנית, אותן היא חוצה לאזורים שונים: ימין ושמאל הם פוזיטיב ונגטיב של אותה תמונה, התמונה חצויה לרוחב על ידי הטקסט: הגוף שלך הוא שדה קרב. בעבודה זו קרוגר יוצאת נגד התפיסה הקלאסית בה הסימטריה היא הביטוי האולטימטיבי של היופי הנשי, תפיסה שקיבלה משנה תוקף על ידי המדיה ושוק הפרסום.

It's a small world but not if you have to clean it  זה עולם קטן אבל לא כאשר את צריכה לנקות אותו. המסר כל כך ברור, השימוש החכם כל כך בטקסט מוכר (זה עולם קטן), אליו מוסיפה קרוגר הסבר קצר וקולע כל כך המדבר על תפקיד האישה, חשיבות התפקיד של האישה בבית ובעולם בכלל. טקסט טעון כל כך, פשוט כל כך וחד משמעי כל כך.

לקוח מפה, "ברברה קרוגר, עומק שדה- אליסיה שחף".
זהו, אני מקווה שהיה לכן/ם מעניין היום.
להתראות.